SlideShare a Scribd company logo

1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

•
•
Beit Theresienstadt - בית טרזין
Beit Theresienstadt - בית טרזין

ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי ‏הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות ‏בדמויות של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר ‏בדמויות מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.‏ ‏ ‏ התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל ‏והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה ‏לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית ‏בגטו. המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך

Education
1 of 24
‫אניטה טרסי‬ ‫יומנים וזיכרונות מאוחרים‬ ‫נשים קשישות מן מהרייך בגטו טרזיינשטאט‬ ‫ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי‬ ‫הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות‬ ‫של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות‬ ‫1‬ ‫מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.‬ ‫התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל‬ ‫והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה‬ ‫לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו.‬ ‫המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך. בכתביהם‬ ‫של רבים מאסירי הגטו, מתוארים קשישים אלה, כפי שנראו בעיניהם של אסירים מציכיה.‬ ‫הרופא, הצייר והמשורר, קרל פליישמן (‪ ,)Karel Fleischmann‬מראשי מחלקת הבריאות בגטו, כתב‬ ‫ברשימותיו שהשאיר אחריו בטרזיינשטאט:‬ ‫"אתה רואה ישישות רזות ורעבות, בקושי עומדות על רגליהן מרוב תשישות, באיזה תאווה, פראות, נחרצות, הן‬ ‫מתנפלות על הדוד המרוקן, ממנו חילקו קודם תפוחי אדמה, על מנת לגרד ממנו את השאריות. המשגיח מגרש‬ ‫אותן בכוח, מנתק אותן מהסירים, אך הן מתגוננות, מתקוטטות, צועקות בכעס, כמו עופות טרף שמישהו מנסה‬ ‫2‬ ‫לגרש משללם".‬ ‫תאוריו של קרל פליישמן חופפים את מה שהביע בציוריו.3 התאורים מעוררים רחמים,‬ ‫מקוממים את הצופה כנגד אי הצדק, אך לא עולה מהם מפגש אישי בין הצייר לבין הדמויות של‬ ‫ציוריו, בין הצופה העתידי לבין הנשים הזקנות, קרבנות הרעב. הקשישות נתפסות כישות‬ ‫קבוצתית נעדרת פנים אישיים. מחשבותיהן ורגשותיהן נעלמים מפנינו. כיצד הן חוו את הרעב, את‬ ‫הבדידות ואת החולי? האם תמונת עצמן בעיני עצמן הייתה דומה לזו העולה מן הציורים ומן‬ ‫התאוריהם של האסירים? הרצון לחדור אל הדמויות האנונימית של קשישות אלה, להבין את אופן‬ ‫התמודדותן עם הנסיבות שאליהן נקלעו הובילו לחפש בארכיון "בית טרזין" את מה שנותר מחייהן‬ ‫בעדויות, בזכרונות וביומנים.‬ ‫שכן נשים זקנות, מאלה שנשלחו מגרמניה ומאוסטריה לטרזיינשטאט רשמו בגטו זכרונות ויומנים‬ ‫שנשתמרו. ניצולות כתבו את זכרונותיהן מייד לאחר הלחמה. בעזרת הזכרונות הכתובים הללו‬ ‫ניסיתי לאתר את נקודות המפנה בחייהן של הנשים, שהשפיעו על תפיסת עולמן, על המערכת‬ ‫הערכית שלהן ועל זהותן. הובילה אותי ההנחה, שיש להתרחשות בתקופת השואה השפעה על‬ ‫מרכיבי הזהות האישית ועל תפיסת העולם של מי שחוו אותה. השאלות מתחדדות כאשר מדובר‬ ‫בנשים קשישות. האם הן שונות מנשים צעירות ביכולת ההסתגלות שלהן לתנאים החדשים ובאופן‬ ‫שבו משפיעים אלה על המערכת הערכית ועל הזהות הנשית שלהן?‬ ‫**********‬ ‫החיים- ערך במבחן‬ ‫1‬
‫הפגיעה הגופנית והנפשית לא החלה עם הגירוש אלא שנים לפני כן – עם ראשית המשטר‬ ‫הנאצי בגרמניה וסיפוח אוסטריה. הכרזת האוכלוסייה היהודית כמרכיב זר לחברה הגרמנית,‬ ‫הבידוד והעוינות שנגזרו עליה בשל כך, ערערו את תשתית הקיום הפיזי והרוחני שלה. יהודי‬ ‫גרמניה ואוסטריה היו מושרשים היטב בתרבות הסביבה, ומשבר הזהות פקד את רובם עם ימיו‬ ‫הראשונים של הרייך השלישי. נשים קשישות, שבימי מלחמת העולם הראשונה דאגו לבעליהן‬ ‫ובניהן החיילים, שכאבו את כאב המפלה והיו שותפות לתקווה לכינון רפובליקה דמוקראטית,‬ ‫מצאו עצמן עתה תוהות לאיזה עולם הן שייכות. כיהודים רבים אחרים הן יצאו, עם עלות‬ ‫הנאציזם, למסע התקרבות אל המרכיב היהודי של זהותן. גיבושה של זהות יהודית היה לצורך‬ ‫עמוק נוכח הכפשת היהדות על ידי הסביבה. מוסדות יהודיים עסקו בארגון חיי תרבות, חינוך,‬ ‫4‬ ‫סעד, וככל שהחמירו הרדיפות אף עודדו להגירה.‬ ‫רוב יהודי גרמניה ראו במסע ההתקרבות אל היהדות ומוסדותיה תשובה למצב חולף‬ ‫ושמרו בקפדנות על שורשיהם הגרמניים תוך תקווה שבבעתיד, עם התמוטטות המשטר הנאצי,‬ ‫יזכו לחזרה לגיטימית אל חיק החברה הגרמנית. מי שלא הסתגלו למצב ולא עזבו את המדינה,‬ ‫ניקלעו למשבר קיצוני.5 במצב זה היו גם שבחרו בהתאבדות. מספר המתאבדים עלה ככל שהחריפו‬ ‫הרדיפות. השיא הראשון היה בעת החרם של אפריל 1133. אז דברו על 331 עד 330 מתאבדים,‬ ‫השיא השני היה בעת פרעות נובמבר 1133 והשלי עם הגירוש. התאבדות הייתה אקט קיצוני, אך‬ ‫העלאת רעיון ההתאבדות כאפציה ממשית הייתה נפוצה. על החרדה מפני התפשטות התופעה‬ ‫מעידה פנייה פומבית, מאמצע שנת 1133, של ראשי קהילת קלן (‪ )Cologne‬ורבניה אל חברי‬ ‫הקהילה, גברים ונשים:‬ ‫" שימרו על אומץ הלב ועל הרצון בחיים, על האמונה באל ובכם עצמכם. אל תבחרו בדרך אל החשיכה‬ ‫שאין ממנה חזרה. חישבו על יקיריכם, שתותירו אחריכם, על צערם ועל מצוקתם. זיכרו את גורל העם היהודי‬ ‫6‬ ‫ודבקו בתקוה לעתיד טוב יותר!".‬ ‫הדעת נותנת, שבתקופה זו מספר הנשים שבחרו בהתאבדות היה נמוך ממספר הגברים.‬ ‫נשים נשאו בעול המשפחה והבית כמובן בעול גידול הילדים. העלבון על הדחייה בידי החברה‬ ‫הגרמנית היה בשבילן צורב פחות, ואף נועד להן תפקיד מיוחד בדרך השיבה אל היהדות ובשמירת‬ ‫7‬ ‫המסורת היהודית בחוג המשפחה.‬ ‫השבר חל, כפי שזה עולה מזיכרונותיהן של נשים רבות, בשנת 3033 על גזירותיה‬ ‫ואירועיה. חובת הרישום, מסירת הרכוש, ההכנות לקראת הגירוש וריכוז היהודים בבתים יעודיים‬ ‫היו אירועים טראומטיים, שהותירו את הנשים ללא אשליות לגבי העתיד. נראה שהגרוע מכל‬ ‫בשלב זה היה מסירת הדירה, הריכוז ב'בתים יהודיים' או אף בריכוזים מיוחדים, מעין גטו. בעיני‬ ‫הדוויג אמס (‪ )Hedwig Ems‬למשל, בת 72 באותה עת, נפתחה מסכת הרדיפות כאשר נדרשה לעזוב‬ ‫את מקום מגוריה. בנקודה זאת פותחים זיכרונותיה הכתובים.8 מאז ועד שעזבה את ברלין היה‬ ‫עיקר דאגתה למצוא קורת גג. בחיבורה נזכרות בטווח של שנה וחצי שבע דירות שונות, רובן‬ ‫שימשו לפרק זמן קצרים ביותר. בהקשר זה מעלה הדוויג אמס בפעם הראשונה את האפשרות‬ ‫לשלוח יד בנפשה: 'שקלנו התאבדות ברצינות רבה'. והיא מספרת על השאלה שנשמעה תדירות בין‬ ‫2‬
‫יהודי ברלין בימי אוקטובר 3033 עם תחילת הטרנספורטים למזרח: 'האם בכוונתך להתאבד או שתתן‬ ‫9‬ ‫להם להגלות אותך?' ואמנן חמישה גברים ושבע נשים מבני משפחתה הקרובה התאבדו.‬ ‫הילדגרד הנשל (‪ ,)Hildegard Henschel‬רעייתו של היו"ר האחרון של קהילת ברלין, מוריץ‬ ‫הנשל, בסוקרה את הטרנספורטים הראשונים שעזבו את ברלין למזרח, כותבת: 'ההתנגדות היחידה‬ ‫01‬ ‫האפשרית הייתה איבוד לדעת'.‬ ‫הבחירה בין התאבדות לבין יציאה בטרנספורט, אותה שקלו נשים יהודיות בגרמניה,‬ ‫מצביעה על שינוי מהותי בערכיהן ובתפיסתן את מהותן. המוות בסיטואציה שיצרו הנאצים, נראה‬ ‫כשחרור מן הסבל הפיזי והרוחני שהן עתידות לחוות ומהכורח להתמודד על שינוי ערכים המתחייב‬ ‫מהחיים הצפויים, אם כפליטות בפולין ואם כאסירות בגטו או מחנה ריכוז. הבחירה בחיים הייתה‬ ‫כרוכה בהתמודדות עם עתיד בלתי ידוע, עם ניתוק ממסכת הערכים ותפיסות העולם על פיהן חיו,‬ ‫הקימו משפחות וחינכו את ילדיהן.‬ ‫נשים יהודיות רבות שהגיעו לטרזיינשטאט ראו בהתאבדות אופציה אפשרית. עוד בדרך‬ ‫מתחנת הרכבת אל הגטו עולה מחדש במחשבותיה של אלסבת ארגוטינסקי (‪)Elsbeth Argutinski‬‬ ‫רעיון ההתאבדות:‬ ‫" צעדנו למקום המרוחק כשלושה קילומטר מתחנת הרכבת עם מטען היד שלנו בגשם וסופת שלג, כל זה‬ ‫11‬ ‫אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מחשבתי היחידה הייתה חרטה שלא לקחתי ורונל לפני כן".‬ ‫קטה מנדה (‪ ,)Kaethe Mende‬בת 65, שהגיעה מברלין לטרזיינשטאט בספטמבר 7033, תארה רשמים‬ ‫מהימים הראשונים בגטו:‬ ‫" התמותה הייתה רבה מאד, בייחוד בשבועות הראשונים. לפי זכרוני מתו כמעט עשרים בני אדם. כשליש‬ ‫מהאוכלוסיה החדשה. מדובר באנשים קשישים שעקב הזעזועים והיאוש נפטרו מבלי לחלות קודם. פשוט‬ ‫21‬ ‫כבו".‬ ‫בזיכרונותיה של ילדה בשם אינגה אוארבכר (‪ )Inge Auerbacher‬מוזכרים הימים הראשונים‬ ‫בטרזיינשטאט באותו הקשר. זמן קצר לאחר שהגיעה לגטו, יחד עם אביה, הבחינו שניהם בגבר‬ ‫קשיש שעמד לקפוץ מפתח בעליית הגג של קסרקטין דרזדן.‬ ‫להפתעתם זיהו אותו כאחד מאנשי הטרנספורט שלהם. האב הצליח למשוך אותו חזרה‬ ‫אל הבניין, ולאחר שיחה ממושכת ודברי עידוד מרובים הצליח לשכנע אותו לוותר על רעיון‬ ‫הקפיצה. בבוקר המחרת, כאשר יצאו לחצר הקסרקטין, הבחינו בגופתו של אותו קשיש מוטלת‬ ‫31‬ ‫בחצר.‬ ‫המסע ברכבת, הדרך המתישה מהתחנה לעיר המבצר טרזין, הביקורת ב'שלוייסה',‬ ‫המפגש עם תנאיי הקיום בגטו, ועם הקשים שבהם, שהיו נחלת הקשישים, במקום החסיון בבית‬ ‫אבות מסודר, כפי שהובטח להם והוסכם עמהם בחוזה חתום שתמורתו שלמו במיטב כספם – כל‬ ‫זה נחת עליהם לעתים תוך פחות מ- 07 שעות. בימים הראשונים היו הקשישים כמוכי הלם41.‬ ‫הדוויג אמס מספרת על הכאב הקשה על אובדן ידידים, שאיתם ציפתה להיפגש עם בואה לגטו,‬ ‫אשר לא הצליחו להתגבר על הלם הימים הראשונים:‬ ‫3‬
‫בבוקר המחרת הלכתי [לקסרקטין] ל"מגדבורג" [משכן המינהל היהודי] לברר כמה כתובות. הייתה זו‬ ‫התנסות מרה. אלה שאודותיהם שאלתי, חלקם כלל לא הגיעו לכאן והאחרים כבר מתו. קרובי, בני הזוג‬ ‫לווינשטיין, ברור לי שהתאבדו, שכן שניהם ניפטרו באותו יום וידעתי שהיה ברשותם לומינל. החדשות הללו‬ ‫51‬ ‫דיכאו אותי מאוד" .‬ ‫אלזה דורמיצר (‪ ,)Else Dormitzer‬ילידת ברלין, 2213, משוררת, הגיעה לגטו טרזיינשטאט‬ ‫מווסטרבורק (‪ )Westerbork‬יחד עם 637 יהודים הולנדים שנשלחו לטרזיינשטאט בפברואר 103361.‬ ‫בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" באחד הימים אושפזה אצלנו אישה מבוגרת שסירבה לקבל מזון כלשהו, כי לא רצתה לחיות. למרות כל‬ ‫המאמצים להצילה, איש לא הצליח להשפיע ולשנות את החלטתה הנחרצת. ואמנם כעבור שמונה ימים‬ ‫נפטרה האישה מרעב: היא באמת לא לקחה מזון לפיה בשום צורה שהיא"71.‬ ‫רזי ווגליין (‪ ,)Resi Weglein‬הגיעה לגטו בשנת 7033 כשהייתה בת 10, מאולם (‪-)Ulm‬‬ ‫גרמניה. כל שנותיה בטרזיינשטאט, עד ליום השחרור, עבדה כאחות בחדר החולים לגברים, בעיקר‬ ‫קשישים מהרייך. בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" יום יום מתו בחדר מס' 06 חמישה או שישה גברים. היו שעצביהם לא עמדו להם והתאבדו ולא נסינו‬ ‫להחזירם לחיים. אין ספור אנשים סיימו את חייהם מרצונם בקפצם מהבלוסטרדות ומחלונות בעליית הגג.‬ ‫מראה המתאבדים היה מחריד, כל עצמותיהם היו שבורות. בתקופה זו היינו כל כך קשוחים שהתפעלנו‬ ‫מגבורתם של המתאבדים והרגשנו יותר קנאה מצער"81.‬ ‫המוות נלווה לחיים בגטו כל העת. הדוויג אמס העריכה, שכל יום מתו בטרזניישטאט בין‬ ‫373 ל 363 איש:‬ ‫"ברחובות הייתה תנועה מתמדת של אנשים שנשאו גופות על גבי לוחות עץ. המתים היו מכוסים רק בבגד‬ ‫דק. זה היה נורא. טקסי אשכבה לנפטרים נערכו במרתף גדול. עד שלושים ארונות היו מוערמים זה לצד זה‬ ‫וזה על זה. רב היה נושא דברים ואחר כך הובלו הארונות החוצה והועמסו על עגלה. אפשר היה לעקוב‬ ‫91‬ ‫אחריה רק כמה צעדים, עד קצה הגטו. תוך זמן קצר נעלמה העגלה מן העין ויותר מכך לא ידע איש ".‬ ‫תאוריהם המדוייקים של אמס ושל נשים נוספות מן הרייך על נוהגי הקבורה בטרזיינשטאט‬ ‫מרמזים, שהן נהגו לההשתתף לעתים קרובות בטקסי הלוויה. התקופה עליה כותבות אמס‬ ‫ואחרות הייתה מן הקשות ביותר בגטו. בספטמבר 7033 הגיעה הצפיפות לשיא. כ- 333,06 יהודים‬ ‫נדחסו בעיר שנועדה ל- 333,2 תושבים. כתוצאה מהצפיפות, מהיעדר תנאיים סניטרים, מן‬ ‫המחסור באמצעים רפואיים, מן התזונה הלקוייה והחורף הקשה פרצו מגפות, שקורבנותיהן היו‬ ‫בעיקר הקשישים, בשיעור שלא היה לו תקדים02.‬ ‫4‬
‫ריבוי התמותה הביא לשינוי בסדרי הקבורה. אלסבת ארגוטינסקי, שהגיעה לגטו בפברואר‬ ‫1033 תיארה ביומנה את הנהלים החדשים:‬ ‫" כאן שורפים את המתים בצוותא ושום מצבה לא מזכירה את קיומם של הטובים והרעים, של החשובים‬ ‫והחשובים פחות. הם פשוט נעלמים וכך זה יהיה כנראה באירופה החדשה ובעולם שייתגבש אחרי המאבקים‬ ‫האיומים האלה, מחיקת הזהות הפרטית, מסה קולקטיבית בקיום ובאי קיום"12.‬ ‫ארגוטינסקי רואה בשינוי נהלי הקבורה סימן ברור לקיצו של העולם, כפי שהיה לפני‬ ‫הנאציזם. שינוי נהלי החיים בגטו הוא בעיניה עדות למהפך ערכים באירופה ובעולם כולו. על פי‬ ‫הבנתה חשפה מלחמת ההישרדות בגטו אמת חדשה על טבע האדם והחברה, ששוב לא יהיה אפשר‬ ‫להתעלם ממנה. מדבריה משתמעת השלמה עם אבדן הערכים הישנים שכשלו. והיא לא הייתה,‬ ‫כמובן, בודדה. בתפיסת עולמן של הנשים הקשישות יוצאות הרייך חלו שינויים מפליגים באשר‬ ‫לערך החיים ולמשמעות המוות. החיים חדלו להיות מקודשים, המוות הצטייר כמוצא שיש בו מן‬ ‫הפיתוי. שינוי זה לא נעלם עם נפילת הנאציזם. עם השחרור מהמחנות וחזרתן למקומות מוצאן,‬ ‫בא הכאב על אבדן עולם הערכים. הספקות ליוו את הנשים הללו עד ימיהן האחרונים. בהתייחסה‬ ‫לחוויות השחרור כתבה הדוויג אמס:‬ ‫"השיבה לברלין הייתה סיום מדכא לאותן שנים איומות וחזרה עצובה זו הייתה רק ראשיתו של צער עמוק‬ ‫לאין שעור, כאשר היכתה בי הודאות שריכרד לא יחזור. תמיד קיויתי לפגישה מחודשת והאמנתי כי תגיע.‬ ‫22‬ ‫אילו ידעתי קודם את העתיד לבוא, הייתי שמה קץ לחיי" .‬ ‫********‬ ‫אבדן החרות‬ ‫לפני הגירוש היה הזימון לקראת לקראת פינוי האיום העיקרי בפניו עמדו הנשים‬ ‫הקשישות מן הרייך. בקרב הקהל רווחו שמועות על האופן שבו מתנהלים הטרנספורטים. נשים‬ ‫הכינו עצמן לקראת המסע. הן ארזו מזוודות ותרמילי גב ומילאו אותם בכל הנחוץ לדעתן, כדי‬ ‫לדבוק באורח חיים תקין. הכינו מצעים, כלי מטבח, בגדים, תרופות, כלי תפירה, כלי כתיבה וציור,‬ ‫צילומים משפחתיים, ספרים, תכשיטים וחפצים אחרים במשקל כולל של 36 קג', כפי שהתירה‬ ‫הפקודה. ההכנות לקראת הטרנספורט הגבירו את המתח והפחד. כל צילצול בפעמון היה גורם‬ ‫חרדה קשה. קטה ברסלאואר (‪ ,)Kathe Breslauer‬ילידת ברלין, 3513, רשמה על כך בזיכרונותיה:‬ ‫" חפצי לבוש נבחרו בקפדנות והחבילות עמדו מוכנות לנסיעה, אמנם עוד שנה השאירו אותנו בדירתנו. אך‬ ‫לא הייתה שימחה במעוננו, הרגשנו בודדים ומבודדים; ברחוב לא העז איש לברך אותנו לשלום, רק פה ושם‬ ‫סר אלינו ידיד אמיץ שהביא לנו דברי מחיה שלא יכולנו להשיג בעצמנו. בכל השכונה ידעו על יציאתנו‬ ‫הקרובה, נישאלנו אם יש לנו חפצים למכירה, מפות שולחן, רהיטים וכו'. עם כל דפיקה בדלת נפל עלינו‬ ‫פחד, שמא הם באים. היינו במצב רוח ירוד ואמרנו לעצמנו יהיה אשר יהיה עלינו להעלם. והנה באה פקודת‬ ‫הפנוי לטרזיינשטאט. נאמר [על טרזיינשטאט] שישנם בעיר בתי הבראה ובתי אבות וכי זהו מקום שגרמניה‬ ‫יכולה להתפאר בו. גם אם לא האמנו בכל הפרטים, קיווינו ונטינו להאמין שהמצב בטרזיינשטאט סביר.‬ ‫למרות זאת עלינו בלב כבד על המשאית שהמתינה לנו"32.‬ ‫5‬
‫באותם חדשים המתינה בביתה, אף היא בברלין, הדוויג אמס. היא זוכרת רעד, שיתוק והלם עם‬ ‫ההודעה להמתין למשאית הפנוי, ב- 77 באוקטובר. היא מתארת את האכזבה על חולשתה זו. הרי‬ ‫זו הייתה בחירתה.42 ואילו החברותא של המגורשים במחנה האיסוף ברחוב גרוסה המבורגר, בית‬ ‫אבות יהודי לשעבר, דווקא הטיבה עמה. עתה הרגישה מוגנת אחרי ימים רבים של פחד. נשים‬ ‫כמותה, אחיות לגורל, התחלקו אתה במה שהיה. המרוץ אחרי קורת גג הסתיים. צלצול הפעמון‬ ‫חדל לאיים. אמס לא התלוננה על בגדיה שנגנבו ממנה בזמן הבדיקה והייתה אסירת תודה על‬ ‫שנותרו לה שכבות הלבוש שעטתה על עצמה לקראת היציאה. ארבעה עשר פרטי לבוש, אלה יהיו‬ ‫כל בגדיה בגטו52.‬ ‫הרכבת לטרזיינשטאט הייתה מגיעה עד תחנת בוהושוביצה (‪ ,)Bauschowitz‬מהלך שלושה קילומטר‬ ‫מהמבצר. בדרך הגיעה אל האחיות ברסלאואר שמועות בדבר האמת על טרזיינשטאט:‬ ‫" ספרו לנו על הסבל הצפוי לנו, על הרעב, הדיור הגרוע, על חוסר הנוחיות. דברים אלה עמדו בניגוד מוחלט‬ ‫לכל מה שסיפרו לנו בברלין"62.‬ ‫אחרי שנסתיים המסע הרגלי המפרך הגיעו לגטו, באפיסת כוחות. המצטרפות החדשות‬ ‫הובאו אל ה'שלויסה'72. שם, בשעת בדיקת החפצים, שוב נלקחו מהן פריטים שונים מחפציהן.‬ ‫מהדוויג אמס לקחו את מעט הרכוש שעוד החזיקה בו: תרמוס, פנס, תרופות. אחר כך הובלו‬ ‫בשבילי הגטו לעבר המגורים. למעלה מחמישים מיטות עץ, "לוחות עץ" לדבריה של אמס, בכל‬ ‫חדר. עוד באותו לילה- ביקור ראשון בבית השימוש:‬ ‫" לא האמנתי למראה עיני כאשר הובלנו לחדר שבתי השימוש ניצבו בו זה בצד זה, שישה בשורה. ניראה לי‬ ‫בלתי אפשרי להשתמש בהם. לא היינו לבד בחדר. ישבו שם אחרות ואחת מה הרגישה ברע... הייתי אומללה‬ ‫עד יאוש. מחשבתי היחידה הייתה כיצד לשים קץ ליסורים הללו מהר ככל האפשר. שמחתי על מנת הורונל‬ ‫82‬ ‫שלי, שלא התגלתה בחיפושים שנעשו בחפצי."‬ ‫הימים הראשונים בגטו היו רצופים גילויים קשים נוספים, שהיו כרוכים בכאב, באכזבה‬ ‫ובהשפלה. הדוויג אמס לא השתמשה בכדור הרעל, ולאחר שנזקקה ל'שירותים' חזרה לישון על‬ ‫לוח העץ שנועד לה, בקומה השלישית של מיתקן ה'מיטות'. כל הלילה הקפידה לא לזוז, פו תיפול.‬ ‫הבוקר הביא גילויים חדשים: פשפשים ופרעושים במזרונים, החדר לא היה אלא אורווה דמויית‬ ‫כלא שחלונותיה מסורגים. דיכאון הציף אותה. שתי נשים ותיקות הבחינו בדכאונה וניחמו אותה:‬ ‫'את תתרגלי, בדיוק כמו שאנחנו התרגלנו'. עד מהרה היא אכן התאוששה. שוב בחרה לוותר על‬ ‫אופציית ההתאבדות והסתגלה לחיים על חומרותיהם, על מערכת הנהלים, התקנות והחוקים.‬ ‫יומנה של אלסבת ארגוטינסקי הוא היחידי מן היומנים של קשישות הגטו שמצאתי בתרגום עברי.‬ ‫בחיות סיגנונו הוא פותח חלון להצצה, כמו בזמן אמת, לעולמה של הכותבת ובהתרחשויות בגטו.‬ ‫ב-63 במארס 1033 היא כותבת כך:‬ ‫"מה מחרידה ההכרה, שמשלנו נותרו כל כך מעטים. כמה קשה להתרגל לאבדן מושגים כמו אסטטיקה,‬ ‫תרבות ואינדיוידואליזם, כמה בלתי אפשרי לאמץ לעצמנו, כביכול, את הרגליהם של הבלתי תרבותיים‬ ‫6‬
‫ביותר. אך בכל זאת ההתחלה לא הייתה קשה ביותר, כי טרם סבלנו מרעב, עדיין היינו בעלי אומץ, בריאות‬ ‫וכוח נפשי ולעתים שמחים ומר וצים שאנחנו מסתדרים על אף הכל. אחרי שבועיים באמת כבר התרגלנו,‬ ‫אפילו למחראות שנמצאו בחצר"92.‬ ‫הסתגלות האסירות לצפיפות ולרעש תמידי, לצורת האכילה, לאיכות המזון והמים‬ ‫מרמזת על גמישות ביכולתן של הנשים, גם זקנות, לשבור במצב קיצוני מוסכמות והרגלים ולוותר‬ ‫על ערכים שבהם גדלו ושלאורם חינכו את ילדיהן. גמישות זו אפשרה להן לשרוד בתנאי הגטו.‬ ‫לעיתים קרובות חלמו על הימים בהם יוכלו לשוב ולישון על מיטה מוצעת ונקייה, לשבת ליד‬ ‫שולחן אוכל מבהיק וערוך כהילכתו, לבשל שוב ארוחות נהדרות. הגמישות במנהגי האכילה‬ ‫התפתחה לאט. היה זה תהליך הסתגלות שנימשך ימים רבים. רזי ווגליין תארה את המזון‬ ‫וחלוקתו, כפי שחוו זאת היא ואימה הזקנה:‬ ‫" חילקו קפה בחצר בחבית גדולה ומלוכלכת. היה זה נוזל עכור בטעם מי מדמנה, אדם אחד חילק, לכל מי‬ ‫שהחזיק בידו תלוש מזון, רבע ליטר מהנוזל הזה. המונים עמדו בתור, לרוב כאלה שמקרוב באו. שמחנו מאד‬ ‫לפגוש בינהם מכרים. בשעה 11 חולקה ארוחת צהריים, מרק מימי חסר תוכן, 002 גרם תפוחי אדמה שחורים‬ ‫ועשירית הליטר רוטב בלתי ניתן לזיהוי. בימים הראשונים עוד החזקנו מלאי של לחם ונקניק וויתרנו על‬ ‫הארוחה, אחר כך אכלנו כל מה שקיבלנו וחלינו כולנו. אמא ואני קבלנו אוכל בעליית הגג. המתנו שם‬ ‫שעתיים בקרוב לחלוקת המזון. פעם בארבעה ימים חולק לחם. בכל יום שישי חולקו 05 גרם סוכר ושלוש‬ ‫פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 02 גרם מרגרינה. חלוקת המזון לא התנהלה בשלווה. האנשים עמדו בתורים‬ ‫ארוכים, לפעמים שעה וחצי, עד שזכ ו לקבל את מנת האוכל הדלה והקרה. העמידה הממושכת בתור, בכל‬ ‫מזג אוויר, גרמה מרירות רבה. המצב היה גרוע במיוחד כאשר הגיעו טרנספורטים חדשים. החדשים סבלו‬ ‫שבועות עד שהתרגלו למנות האוכל הזעומות ולטיבן הירוד. הנסיון לימד אותנו שאפשר לחנך את הקיבה.‬ ‫היו אגפים בקסרקטין דרזדן שלא היו בהם צינורות מים. הובלנו מים מהבאר שבחצר, ותמיד היה תור.‬ ‫בתחילה היו ימים שבהם לא היו מים בכלל, או שהיו בעלי צבע אדום, שלא היה אפשר להשתמש בהם.‬ ‫לימים הרחיבה ההנהלה היהודית את רשת אספקת המים, אך גם אז לא הגיעו לקומות העליונות. לחם הובא‬ ‫על גבי עגלות קבורה, שנאספו מקהילות צ'כיה. בתחילה הזדעזענו, אך בסופו של דבר קיבלנו בשמחה את‬ ‫03‬ ‫מנות הלחם שלנו, אפילו מעגלת קבורה. לעתים היה הלחם מעופש, אך אכלנו אותו גם כך מחוסר ברירה".‬ ‫ככל שהציק לדוויג אמס הרעב, בכל זאת הייתה צריכה להתגבר כל פעם מחדש על‬ ‫הסלידה מהלחם, מאופן חלוקתו ומניקיון המחלקים:‬ ‫" פרק קשה היה גם קבלת הלחם, במיוחד לי, שבטבעי הייתי בררנית. מבין הנשים שהיו נשלחות להביא את‬ ‫ככרות הלחם, היו רבות שלא הייתי מעיזה ללחוץ את ידיהן. הן נשאו את הכיכרות בתוך בגדיהן המלוכלכים.‬ ‫זה היה מחריד. לא עזר שהלכתי להביא את הלחם בעצמי. הכיכרות היו נערמות זו על זו, נספרות ואחר כך‬ ‫נפרסות. לא הייתה שום אפשרות לברור. הייתי ברת מזל לאכול בקערית שלי ובמזלג שלי שהייתי שוטפת‬ ‫בעצמי. למרות הכל הייתי אוכלת את הלחם, אחרי שניגבתי אותו במפית, פעולה שלא הייתה יותר ממחוה‬ ‫13‬ ‫סימלית."‬ ‫7‬
‫השותפות שנכפתה על קבוצת הנשים, אחיות לגורל, תבעה שינוי במערכת הערכים ובזהות‬ ‫האישית. הן נאלצו להשלים עם הצפיפות, עם העדר הפרטיות, עם החשיפה המתמדת, עם העדר‬ ‫הסדר והזוהמה. הדוויג אמס, קטה ברסלאואר, אלזה דורמיצר, אלסבת ארגוטינסקי, קטה מנדה‬ ‫ואחרות כמותן, קיבלו את כללי המשחק החדשים בתוקף ההכרעה המוקדמת לחיות, לשרוד עד‬ ‫סוף המלחמה ולשוב ולפגוש את יקיריהן. אך החיים בגטו דרשו יותר מהסתגלות לאובדן החרות,‬ ‫לצפיפות, לרעב ולתנאים פיזים קשים. בגטו טרזיינשטאט היה פחד מתמיד מפני השילוחים‬ ‫למזרח. בנושא השילוח מספרת הדוויג אמס:‬ ‫" כששאלתי את גברת הן על אודות גברת רוזנברג, שמעתי שהיא כבר נישלחה מטרזיינשטאט בטרנספורט.‬ ‫הופתעתי לשמוע זאת. לא היה לי מושג על כך, שגם מכאן נשלחים אנשים למחנות ריכוז אחרים.‬ ‫הטרנספורטים האלה היו החלק הקשה של החיים בטרזיינשטאט. מדי פעם היו מתעוררות שמועות: 'שמעת‬ ‫כבר? בקרוב מאוד יצא עוד טרנספורט.' הדברים היו נלחשים שוב ושוב מפה לאוזן עד שיום אחד היו‬ ‫למציאות. באמצע הלילה הגיעו אנשים והביאו איתם רשימות שהוכנו בקסרקטין 'מגדבורג'. הכללים שהינחו‬ ‫את האס אס בבחירת הקורבנות האומללים לא היו קבועים ועוררו תהיות. פעם נלקחו בני 07 ומעלה ופעם רק‬ ‫בעלי כושר עבודה. איש לא ידע אם ומתי יגיע תורו, וכל יושבי טרזיינשטאט חיו בחרדה מפני הרשימות‬ ‫23‬ ‫הללו".‬ ‫חודש אחרי בואה של הדוויג אמס הגיע לגטו קטה ברסלאואר, כבר בימים הראשונים‬ ‫לבואה חוותה ברחוב חוויה קשה:‬ ‫" ברחוב תורים ארוכים לאין סוף. אנשים רצוצים, צועדים בקושי ובאיטיות אל תחנת הרכבת באושביצה. היה‬ ‫זה משלוח למזרח. חיזיון מזעזע. אנשים נראו כנכנעים לגורלם ואינם מסוגלים להביע את המתחולל בליבם‬ ‫פנימה. לא אשכח מראה זה לעולם. לחוויה הקשה נוסף גם הפחד, מתי יגיע תורך? פחד זה לא הרפה משך‬ ‫כל השהות בטרזיינשטאט והיה גרוע ומר אף יותר מהרעב שסבלנו ממנו קשות"33.‬ ‫למרות שלא ידעו לאן מובלים האסירים, ראו הקשישים בטרנספורט פסק דין מוות.‬ ‫המחשבה על הסתגלות מחודשת למחנה אחר, שעל פי ההגיון הגרמני המוכר ועל פי הנסיון היהודי,‬ ‫היה חייב להיות גרוע מטרזיינשטאט, נתפסה בעיני הנשים מן הרייך כסוף הדרך. ולא ניתן לעשות‬ ‫דבר. היה זה בעיקר עניין של מזל וגם, במידה פחותה, שאלה של פרוטקציה. לחרדה מפני‬ ‫הטרנספורט היו נתונים כל יהודי הגטו, גם אלה שנכללו ברשימות בני החסות של 'מועצת הזקנים'.‬ ‫הנשים הקשישות ניסו 'להתעלם' מן הסכנה. ואמנם היו מהן שלא נפגעו בה. הנשים שאת‬ ‫זיכרונותיהן קראתי שרדו ושוחררו בסוף המלחמה. נשים זקנות נותרו בטרזיינשטאט אף אחרי‬ ‫השילוחים הגדולים של ספטמבר-אוקטובר 0033. הנאצים הניחו להן, אולי מפני שחשבו שמותן‬ ‫קרוב ממילא. בין הנשים הזקנות שנשלחו בטרנספורטים למזרח לפני ספטמבר 0033 לא חזרה אף‬ ‫אחת. הסיכוי היחידי שלהן להשאר בחיים היה בהשארותן בגטו. תנאי זה כשלעצמו לא הבטיח‬ ‫חיים. בשנות קיומו של הגטו נפטרו ממחלות ומרעב 021,33 נשים, 663,73 יוצאות הרייך ומהן‬ ‫070,33 קשישות שגילן עלה על 65 שנים.43 חלק מן המחלות שרווחו בגטו היו במובהק אופייניות‬ ‫53‬ ‫לגיל הזיקנה.‬ ‫8‬
‫נשים קשישות לא מעטות הגיעו לגטו עם בעליהן. המאמץ להשיג מזון נוסף כדי לחזק‬ ‫ולעודד את הבעל הדועך היה עסוק מרכזי לנשים רבות. ולמרות המאמץ נאלצו בדרך כלל לראותו‬ ‫נחלש, חולה ולבסוף מת. בריאיון שנעשה אחרי המלחמה עם אישה מברלין, ילידת 1213, שהגיעה‬ ‫עם בעלה בספטמבר 7033, היא מספרת על המאמצים הרבים שעשתה כדי להציל את חיי בעלה:‬ ‫" בחודשים האחרונים לחיי בעלי יכולתי לבקר אותו כאשר רציתי, גם מחוץ לשעות הביקור הקבועות. רק‬ ‫בשעת ביקור הרופאים הייתי מתרחקת משם. בעלי סבל מרעב קשה. כדי להקל עלי ו הייתי עוברת מקסרקטין‬ ‫אחד למשנהו במקווה להשיג מזון תמורת דבר אחר. אמרתי לאנשים שאני זקוקה למזון לבעלי החולה.‬ ‫הצלחתי פה ושם להשיג משהו עבורו. עלה בידי להרוויח מעט בעבודת פדיקור, אותה ידעתי אף שלא למדתי‬ ‫אותה מעודי. רגלי הגברים היו במצב רע. קפאון הרגליים ונזקים אחרים, עקב נעליים גרועות ומצב כללי‬ ‫ירוד, היו שכיחים מאד. עמלתי קשה למען הלקוחות שלי וטיפלתי בכ- 001 גברים ונשים מכל הגילים. לאחר‬ ‫סיום הטיפול קיבלתי פרוסת לחם אחת או שתיים, מרוחות במרגרינה, או שסוכר מפוזר עליהן. לעיתים‬ ‫קרובות קבלתי כשכר חתיכה או שתיים של מרגרינה, במישקל 02-01 גרם. השכר הנדיב ביותר שקבלתי‬ ‫פעם היה רבע ככר לחם במישקל 573 גרם. כל מה שעשיתי למען בעלי לא מנע את התדרדרותו. בסופו של‬ ‫דבר הגיע לבית החולים לחולים כרוניים, במבנה 405‪ L‬וביום 92 בספטמבר 3491 נפטר. הוא החזיק מעמד‬ ‫בטרזיינשטאט במשך שנה ושבועיים"63.‬ ‫מתו יותר גברים מעל גיל 65 מאשר נשים באותה קבוצת גיל. סימוכין לנתון זה מצויים‬ ‫בעדויות הנשים. הדוויג אמס העירה במשפט קצר: " רוב הגברים בטרזיינשטאט רעבו עד מוות"73.‬ ‫החוקרת סיביל מילטון טוענת, שלנשים יהודיות, ללא קשר לארץ מוצא, היו דרכי השרדות שונות‬ ‫מאלה של הגברים. לגבי הנשים עבודת בית הייתה מעין תרפיה מעשית. האסטרטגיה הזאת‬ ‫אפשרה להן שליטה מסויימת על חייהן. הן פיתחו קשרים של מחוייבות על רקע אמונה דתית או‬ ‫פוליטית. לעתים השתמשו באסטרטגיה של ה'דמות הנעלמת' - הנמכת פרופיל והסתתרות‬ ‫באלמוניות שאינה מעוררת חשד או סכנה. נשים היו גמישות יותר והיטיבו מגברים לעמוד במצב‬ ‫של חוסר תזונה. לפי מקור זה נשים אף השכילו לחלק את המעט שהיה בצורה נבונה יותר. נראה‬ ‫שמיומנויות שהיו להן כנשים ועקרות בית: לדאוג לבישול ולחלוקת מזון לכל המשפחה על פי‬ ‫החומרים שעמדו לרשותן, סייעו להן לשרוד בגטו.83 כל הכשורים הללו לא חיסנו, כמובן את‬ ‫הנשים מפני הדכאון בעקבות מות בעל או ידיד.93 אלזה דורמיצר העידה:‬ ‫" בעלי ואני הוכנו בהלם האשפוז הטיפוסי ששיתק את כל דפוסי התנהגותנו. בעלי לא היה מסוגל עוד‬ ‫להחלים, בעוד שאני התאמצתי והתאוששתי כבר למחרת היום כי ה בנתי שאחרת אין לשרוד במחנה. תפקידי‬ ‫הראשון היה להשיג לבעלי, שהיה בן- 47 וחולה, מיטה כדי שלא ייאלץ לשכב על הרצפה. למרות כל מאמצי‬ ‫לא הצלחתי, לצערי לעצור את התדרדרותו. הוא מת ב- 9 בדצמבר 3491 בחדר חולים כתוצאה מבצקת רעב.‬ ‫חודשים אחרי מות בעלי, רצוני לחיות הוחלש במידה ניכרת. אדישות תהומית נוכח הכל השתררה עלי.‬ ‫04‬ ‫לעורר אותי מהתרדמה הזאת ידעה רק אחותי שהגיעה בעת ההיא לגטו".‬ ‫לעתים קרובות מזכירות נשים שהן זכו לעזרה נפשית מבת משפחה או מנשים אחרות.‬ ‫לנשים קשישות רבות מן הרייך היו בני משפחה שנותרו בחיים מחוץ לגטו. קרובים אלה היו מוקד‬ ‫של געגועים ודאגה. היו מעטים שניתן להם לשלוח חבילות לאמהות הזקנות בגטו. החבילות היו‬ ‫9‬
‫מקור אושר כפולף: שיפור התזונה היה חיוני, ובתעודת המשלוח אפשר היה לזהות את החתימה‬ ‫של הבן או הבת הרחוקים ולדעת, שלפחות בתאריך המשלוח, עדיין היו בין החיים.‬ ‫היו קשישות מהרייך שהגיעו לגטו עם בנותיהן, נשים בוגרות בעצמן, כמו רזי וולגין ואמה‬ ‫שהוזכרו כאן. ככל שהיה אפשר המשיכו האם ובתה להתגורר באותו חדר, לעיתים דרגש ליד‬ ‫דרגש, ובהיותן יחד חיזקו האחת את רעותה. קרל פליישמן הזכיר מקרה, הממחיש את המאמץ‬ ‫שעשו נשים קשישות לשמור על תפקידן כאימהות:‬ ‫" כותבת גברת הילדה ווינר (‪ ,)Hilde Wiener‬הגרה ב 522 ‪ ,L‬מטרנספורט 52 / ‪' : I‬ביום 62 בפברואר‬ ‫[3491] יחול יום הולדתה ה- 55 של בתי וברצוני לשמח אותה. היא עובדת כאן בבית כאחות וירדה מאד‬ ‫במשקל. לצערי לא מקבלות אחיות הבתים שום תוספת או מנות כפולות. אינני רוצה לעמוד ביום הולדתה‬ ‫בידיים ריקות בפעם הראשונה אחרי 55 שנים. מותר לי עתה להציג בקשותי? סוכר, מרגרינה, סולת, קמח,‬ ‫אטריות, פתיתי שבולת שועל, קוביות מרק, גזר, כרוב, שום ובצל. אולי יש גם אבקת חלב? כמובן שאת‬ ‫הנקודות לקבלת מזון אעביר אליך'. אני חוזר למשרד ומכתיב מהר מכתב למרת הילדה ווינר, בו אני מברך‬ ‫בשם רשות הבריאות, את בתה ביום הולדתה ה- 55 (בת כמה האם?), אבל בצער רב אני מודיע לה שאין לנו‬ ‫מחסן מזון ואין לנו אפשרות להשיג דבר מהמבוקש"14.‬ ‫בכרטסת ארכיון בית טרזיינשטאט מצאתי את תאריך הלידה של האם - 0513.2.17 ואת‬ ‫מועד שריפת גופתה בטרזיינשטאט - יולי 0033.‬ ‫אבדן החירות וההסתגלות לתנאי הקיום בגטו הכתיבו שינויים מפליגים בדפוסי‬ ‫ההתנהגות של הנשים הזקנות שהצליחו להתקיים. הוויתור על נקיון ופרטיות, ההשפלה שברעב‬ ‫ותוצאותיו, המחלה והמוות, כל אלה היו למוקדים שסביבם התנהלו החיים. מלחמת הקיום,‬ ‫הפיזי והרוחני, קבעו אמות מידה חדשות, אותן קיבלו הנשים הזקנות ביכולת דומה לזו של הנשים‬ ‫הצעירות, בהבדל מהותי אחד, ככל שהנשים היו זקנות יותר תנאיי הקיום שלהן בגטו היו‬ ‫אובייקטיבית גרועים יותר.‬ ‫ה'הסתגלות' לתנאים ששררו במגורי הנשים הזקנות היו תנאי הכרחי לכל סיכוי לשרוד. בתוך‬ ‫שבוע עד שבועיים חלה הסתגלות, או לחילופין, ויתור על כל מאבק. היה זה סנדרום מוכר‬ ‫שהפסיכולוגים בגטו התיחסו אליו. הפסיכולוג הצ'כי ז'ירי דיאמנט (‪ )Ziri Diamant‬כתב, שהמפגש‬ ‫עם תנאיי הקיום בגטו היה כרוך לגבי האסיר החדש במשבר מנטלי קיצוני, שכונה על ידי ויקטור‬ ‫פרנקל, כאשר התיחס לנושא, טראומה נפשית - ”‪ .42“Psychic Shock‬בהמשך כותב דיאמנט:‬ ‫‪This “psychic shock” could cause rapid death of weakened individuals, mainly elderly people, and in‬‬ ‫.34 ”‪the case of others there usually was a more or less rapid adaptation to the new living conditions‬‬ ‫הדוויג אמס, שרצתה למות אחרי ביקורה הראשון בבית השימוש, שינתה את דעתה לחלוטין‬ ‫לאחר זמן קצר:‬ ‫" מי שאינו מצליח להרדם יכול לפנות לבית השימוש, שם אפשר תמיד למצוא שותפים לשיחה. השירותים‬ ‫תמיד שימשו מקום מפגש, להחלפת חפצים, למיקוח ולשיחה ואפילו מתכונים לבישול נדונו שם. כך היה,‬ ‫44‬ ‫אף שמכל נקודת מבט הגיונית השהיה במקום כזה הייתה צריכה להחשב כעונש."‬ ‫11‬
‫מוקדי אור בודדים בחשכת הקיום בגטו היו המפגשים בין הנשים - בעבודה, בחדרי‬ ‫המגורים, בתור לאוכל ובמחראות. הכמיהה לתמיכה, לידידות ולהשתתפות בקשייהן ובחוויותיהן‬ ‫של נשים אחרות עולה מן הזכרונות כצורך חיוני של האסירות. התמיכה והעזרה היו הדדיים. מי‬ ‫שהייתה נתמכת במיקרה אחד, נמצאה מושיטה כתף מסייעת במיקרה אחר. קשרים כאלה לא היו‬ ‫תלוייה בהכרות ממושכת או בידידות עמוקה. בקרב הנשים הקשישות הייתה התגייסות כללית,‬ ‫אחת למען השנייה, הכל בהתאם למצבה של האישה, כישוריה ומעמדה בקבוצה. בקיומה של‬ ‫האחת הייתה טמונה תקותה של האחרת לשרוד.‬ ‫**********‬ ‫יהודים צ'כים ויהודים גרמנים - מפגש תרבויות‬ ‫עם הגיען לגטו, התנסו נשות הרייך בקושי נוסף ובלתי צפוי. בעל כורחן נתפסו על ידי האסירים‬ ‫הותיקים כנציגות השפה, התרבות והמסורת הגרמנית השנואה. המפגש המאכזב ביניהן לבין‬ ‫היהודים הצ'כים מוזכר ביומנים ובזיכרונות, לעתים קרובות בנימות עלבון ותמיהה. כתבה על כך‬ ‫הדוויג אמס:‬ ‫" דימינו שבצ' כוסלובקיה נמצא ארץ ידידותית, שותפה לנו בשנאה להיטלר ולמרעיו. הייתה זו אכזבה מרה‬ ‫לגלות שהצ' כים שנאו אותנו, באותה מידה ששנאנו אנחנו את היטלר. הם ראו בנו אחראים לצרות שנפלו‬ ‫54‬ ‫עליהם. לא נחשבנו בעינהם עמיתים לסבל אלא גרמנים, וככאלה, שנואים"‬ ‫יחס זה של היהודים הצ'כים ליהודים שהגיעו לטרזיינשטאט מגרמניה גרר בלבול זהות‬ ‫ובעיקבותיו תסכולים וקשיי קומוניקציה. הנשים מהרייך נראו בעיני הצ'כים מגוחכות:‬ ‫"אני רואה אותן, נשים לבנות שיער עם כובעים שחורים, שמלות שחורות וכסיות, עם מקלות הליכה בעלי‬ ‫ידית של כסף וארנקים אלגנטים, כאילו נסעו למקום מרפא. אב ל הכל היה תמיד מקומט, מעוך, מלוכלך‬ ‫וספוג ריח הפרשות, תוצאות הנסיעה הממושכת בקרונות סגורים מבלי להתרחץ במשך ימים"64.‬ ‫הלבוש המגוחך, הנימוסים שלא התאימו למציאות הגטו, השפה הגרמנית, המבטא‬ ‫והמנהגים שהיו חלק מתרבותן משך כל ימי חייהן, נתקלו בדחייה ברורה. קרל פליישמן, שהציטוט‬ ‫האחרון לקוח מכתביו, הזכיר ברשימותיו לא רק את המגוחך שבלבוש אלא גם את הפערים‬ ‫בתפיסת העולם בין יהודי צ'כיה ליהודי גרמניה:‬ ‫" מעניין מאד איך מתגלית כאן ההתבוללות. לא קשה להכיר יהודי מהרייך, מהפרוטקטוראט או מוינה.‬ ‫בולטים לעין גם סימני לבוש, מעילי פרווה וואלכים, כובעי פרווה או כובעים המכונים כובעי סקי, המזכירים‬ ‫בצורתם ובצבעם את יחידות המפלגה הנאצית. כמעט מיותר לדבר על אופי התבוללות מפני שהיא כל כך‬ ‫מגובשת ומקיפה הכל, עד כי לא ברור אם לפניך אדם יהודי בכלל. זה מעורר מחשבה, ניתן לומר שכל מה‬ ‫שבלתי נעים אצלנו נוצר, כנראה, על ידי אימוץ של סימנים חיצוניים, לאו דווקא התכונות הטובות ביותר,‬ ‫של העמים הסובבים, מבלי שנוצר קשר מעמיק יותר. הצטברות וצמיחה של סימנים רגרסיבים מגיעות לבסוף‬ ‫11‬
‫לשיאן בדיסהרמוניה, אשר בצדק נדחית, הן מצדנו והן מהצד השני. נוצרות קריקטורות, המקוממות את‬ ‫השמיים ואת האנטישמיים באותה מידה"74.‬ ‫מין הראוי לציין כאן כי ד"ר קרל פליישמן, בתפקידו כאחראי במחלקת הבריאות בגטו,‬ ‫טיפל בנשים, גברים וילדים בני כל ארצות המוצא, עשה מאמצים גדולים לשפר את מצבם של‬ ‫הזקנים. ברשימותיו הרבות ניתן למצוא אמפטיה למצב הקשה והמשפיל בו נמצאו הזקנים‬ ‫והזקנות מן הרייך. דבריו החריפים שהבאתי כאן, על הכיעור בקריקטורה שיצרו יהודי גרמניה‬ ‫מעצמם הם חלק מדיון תאורטי על רקע אידאולוגי. למעשה הוא לא דחה איש, אך דבריו מצביעים‬ ‫על דרך חשיבה, שהייתה מקובלת בקרב יהודי צ'כיה. היהודים הגרמנים נענשו על כך שנראו כה‬ ‫דומים לבני העם הגרמני שבקרבו חיו ועל ההתרחקות מכל מה שהיה יהודי. יהודי גרמניה‬ ‫המחישו, יותר מכל, את תקוות היהודים המתבוללים ואת כישלונן החרוץ של התקוות הללו.‬ ‫מורכבות המפגש הייתה קשורה גם למציאות החיים בגטו. בחודש יוני 7033 הגיעו‬ ‫טרנספורטים רבים מצ'כיה, מהרייך ומאוסטריה, האוכלוסיה בגטו גדלה מעבר ליכולת ההנהגה‬ ‫המקומית לספק שרותים סבירים. על פי לדרר הגיעו לטרזיינשטאט, 053 טרנספורטים בחודשים‬ ‫יוני עד ספטמבר 7033. בחודש יולי הגיעו עוד 16 טרנספורטים ונוספה אוכלוסיה של 123,67 נפש.‬ ‫זו תקופת שיא מבחינת קליטת יהודים לגטו. הרכב אוכלוסית הגטו השתנה לחלוטין. המצטרפים‬ ‫בתקופה זו היו 063,31 יהודים מן הרייך, 335,67 יהודים מצ'כיה ו- 773,13 מאוסטריה84. הצפיפות‬ ‫העיקה מכל מה שהיה ידוע עד אז. המטבחים עבדו יומם ולילה ולא היו די דודים כדי להכין את‬ ‫כמות המרק הדרושה על פי ההקצבה היומית94. אזל מלאי העצים לבניית מיטות, חסרו מזרנים,‬ ‫והאסירים ישנו על ריצפת הבטון החשופה05. כל פינה וכל עליית גג הפכו למקום מגורים. הצפיפות‬ ‫15‬ ‫הגיעה לכדי 35.3 מטר מרובע לאדם.‬ ‫אכלוסיית הגטו השתנתה מן הקצה אל הקצה, הדבר הגביר את אכזבתם ואת תסכולם‬ ‫של יוצאי הפרוטקטורט. גטו טרזיינשטאט היה מיועד, על פי הבטחת הנאצים למנהיגות של יהודי‬ ‫צ'כיה, להיות עיר מקלט ליהודי הפרוטקטורט, ולפי תכניתה של מנהיגות זו – מקלט של עבודה‬ ‫יוצרת, מגוננת. כבר בראשית קיומו של הגטו התברר, שהנאצים אינם עומדים בהבטחתם. עוד‬ ‫לפני שהובאו יהודי הרייך הסתבר ששונה הייעוד של הגטו, והבאים מן הפרוטקטורט נחלו אכזבות‬ ‫קשות גם באשר למשטר בו, כמו תליית תשעה יהודים על עבירה של מה בכך, הניתוק מן העולם‬ ‫והשילוחים למזרח. על אף כל אלה הצליחה ההנהגה היהודית של הגטו, 'מועצת הזקנים'‬ ‫בראשותו של יעקב אדלשטיין (‪ ,)Edelstein‬להתארגן ולהסדיר את החיים בגטו במידת האפשר‬ ‫בהתאם לתנאים ובהתאם למרווח לפעילות שהתיר השלטון הנאצי. פערים בתפיסת העולם היו גם‬ ‫בעת שהאוכלוסייה הייתה עדיין אחידה מבחינת המוצא. היו ויכוחים על רקע אידיאולוגי בין‬ ‫ציונים למתבוללים, בין לאומנים לבין קומוניסטים. אך עדיין היה המשותף רב מן המפריד. כל‬ ‫האסירים היו בני אותה תרבות, דיברו אותה שפה, אהדו אותה קבוצת ספורט והיו בעלי עבר‬ ‫משותף, הווה משותף ותיקוות דומות לעתיד. בואם המסיבי של יהודי הרייך ריסק את האשליה‬ ‫של יהודי צ'כיה בדבר טרזיינשטאט כ'מקלט לילה' בשבילם.25 כל זה נוסף על הצרות והקשיים של‬ ‫הדוחק הנורא של צרכי האוכלוסייה החדשה.‬ ‫הקשישים שינו את הגטו לחלוטין. הם נראו סובבים ברחובות בחיפוש אחר מזון. חלקם‬ ‫איבדו את דרכם ולא זכרו את מקום מגוריהם. הצפיפות והזוהמה גרמו למגפות ולתמותה ללא‬ ‫תקדים של קשישים. יעקב אדלשטיין, ראש האלטסטנראט, פנה אל המפקד הגרמני וביקש עזרה.‬ ‫21‬
‫בתשובה נאמר לו שחלק מיהודי הרייך יועבר לגטו חדש ליד פוזנן.35 ואמנם במהלך חודש ספטמבר‬ ‫7033 נשלחו למזרח 333,33 יהודים קשישים מן הרייך ל'מזרח', אך באוקטובר ציוו לשלוח אותו‬ ‫מספר של זקנים מיוצאי הפרוטקטורט. שילוח הוריהם וסביהם של יוצאי הפרוטקטורט, בשעה‬ ‫שקשישים רבים מיוצאי גרמניה נשארו בגטו, הגביר את המרירות כלפי יוצאי גרמניה 'שבגללם‬ ‫גרשו הצ'כים למזרח וגטו העבודה הצ'כי נהפך למושב זקנים גרמני'.45 גם פער הדורות תרם את‬ ‫חלקו. הרי הקשישים מגרמניה היו בני דור האבות של הפעילים מצ'כיה שניהלו את הגטו מימי‬ ‫הראשית.55 ואם לא די בל אלה, שיו הנאצים עם השינויים הדמוגרפיים את הרכב ההנהגה‬ ‫היהודית. מעתה עמדו בראש 'מועצת הזקנים' שלושה, נציג פראג, נציג ברלין ונציג וינה והנציג‬ ‫מברלין, פאול אפשטיין (‪ ,)Paul Eppstein‬החליף את אדלשטיין מפראג כ'זקן היהודים'. יוצאי‬ ‫הפרוטקטורט הוותיקים, נושאי התפקידים שבנו את המחלקות יש מאין, רגזו על חילופי ההנהגה,‬ ‫אשר לא רק החלישו את מעמדם של יוצאי צ'כיה אלא אף הביאו לשינוי נהלים, שהיה שגוי‬ ‫בעיניהם. עם זאת לא פגעו חילוקי הדעות בנוהג שהיה קרדינאלי לגבי ציבור הקשישים מגרמינה –‬ ‫חלוקת מנות המזון בין שכבות האוכלוסייה השונות. בקרב חברי 'מועצת הזקנים' הראשונה‬ ‫הייתה אחדות דעים באשר לחיוניות שמירת חייהם של הילדים ובני הנוער, והוקצולהם מנות מזון‬ ‫65‬ ‫מוגדלות. עם הצטרפות היהודים מגרמניה, רובם קשישים, כאמור, הועלתה הסוגייה לדיון חוזר.‬ ‫כללי חלוקת המזון נשארו בעינם, וילדים, צעירים ועובדים המשיכו לקבל תוספת מזון בשיעורים‬ ‫שונים, על פי סוג העבודה שלהם ומספר ימי העבודה בחודש.‬ ‫הנשים הזקנות מן הרייך לא לקחו, כמובן, חלק במנהיגות הגטו. האנטגוניזם בין ותיקים וחדשים,‬ ‫'צ'כים וגרמנים', בא לידי ביטוי בחיי היומיום – במפגש ברחובות, במרפיאות, בבתי החולים, בתור‬ ‫לאוכל ולקבלת שירותים שונים. אם התנדבו לעבודה, נפגשו גם שם ב'צ'כים'. תחושת חוסר‬ ‫הבטחון והדחייה הייתה המשכה של אותה תחושה שחוו בגרמניה עם עליית השלטון העוין.‬ ‫בגרמניה אילצו אותן הדחייה להחליף את קבוצת ההשתייכות ולהתקרב אל שרשיהן היהודיים.‬ ‫כשהגיעו לטרזיינשטאט שוב מצאו עצמן מול שאלת זהות פתוחה.‬ ‫למרות כל אלה לא השתנתה תפיסתן את עצמן ואת זהותן. הן היו מיעוט בקרב העם‬ ‫הגרמני ונותרו מיעוט בקרב הציבור היהודי בגטו. ההשלמה עם מציאות זו הייתה כרוכה בוויתור‬ ‫על הציפייה למפגש סולידרי בין יהודים נרדפים על ידי אותו אוייב. קטה סטארקה (‪)Kathe Starke‬‬ ‫מספרת על התחושות שלה ושל אביה באשר לאופן שבו יהודי גרמניה נתפסו בעיניי האחרים:‬ ‫" כששקלנו אפשרות להגר, אמר אבי, שהוא לא רואה טעם בכך, מפני שא מנם בגרמניה אנו נתפסים‬ ‫כיהודים, אך מחוצה לה ייחשבו אותנו לגרמנים. בטרזיינשטאט היינו גרמנים"75.‬ ‫התופעה באה לידי ביטוי ביחסים בין האסירות בחדרי המגורים המעורבים, בטיפול‬ ‫הרפואי, ביכולת להפעיל קשרים ('פרוטקציה'), להשיג מגורים טובים יותר, וכמובן בשיחות בין‬ ‫קבוצות הלאום השונות. הקשישות יוצאות גרמניה התקשו להבין את ה'סלנג' שהתפתח בפי יוצאי‬ ‫הצ'כיה דוברי הגרמנית, שהשתמשו בשפה בהתאם לצרכים, כדי להתאים שמות למקומות,‬ ‫לאירועים ולתפקידים בגטו. תחושת הדחייה הייתה משותפת לכל יוצאי גרמניה ללא הבדל גיל‬ ‫ומין. גם בזיכרונותיהם של צעירים יש ביטוי להתמודדות בגטו בין קבוצות מיעוט על רקע המוצא.‬ ‫עם חלוף הזמן פעלו חיי הגטו ככור היתוך שמיזג את האוכלוסיות הללו, אך המגע הראשון היה‬ ‫כרוך בהתנגשות בכל שכבות האוכלוסייה, מן המנהיגות ועדלבתי הילדים.‬ ‫31‬
‫רזי ווגליין שעבדה כאחות בגטו, נותנת ביטוי לתמורה שחלה ביחסים:‬ ‫" גם בקרב הצוות הרפואי המטפל היו מתחים. בתחילה לא נעמה להן נוכחותן של הגרמניות , אך כשהכירו‬ ‫אותנו יותר טוב התפתחה בינינו ידידות נחמדה. שוביניזם ולאומנות לא משפרים את האופי; הכרות הדדית‬ ‫וסובלנות מוליכות ליעדים נעלים יותר"85.‬ ‫אך גם במערכת היחסים הזאת היו עליות ומורדות. רזי ווגליין מספרת בהמשך עלניסיונה דווקא‬ ‫בשנה האחרונה לקיום הגטו. האחיות ממוצא צ'כי נהנו ממעמד מועדף, בהיותן בארץ שלהן;‬ ‫" אותנו ראו תמיד כפולשים ולא התחשבו בעובדה שלא מרצוננו הגענו למקום הארור הזה"95.‬ ‫הצעירים, שנפגשו במקומות עבודה משותפים ובפעילויות חברתיות ותרבותיות שונות,‬ ‫כגון דיונים בשאלות הקשורות לעתיד העם היהודי, התגברו מהר יותר על תחושות הזרות, ועם‬ ‫הזמן טושטשו הבדלי המוצא. ואילו את הנשים מן הרייך התמידה ללוות תחושת העלבון,‬ ‫החשדנות והקיפוח. ככלל השתדלו הנשים לשמור על מגורים ועיסוקים בקרב קבוצת המוצא‬ ‫בלבד.‬ ‫ביומנים ובזיכרונות של נשות הרייך נתגלה פן נוסף של המפגש בין שתי התרבויות -‬ ‫תחושת עליונות של יוצאי גרמניה . אלסבת ארגוטינסקי נתנה לכך ביומנה ביטוי חד, בכרכה את‬ ‫ההידרדרות ביחסחי אנוש בגטו, פרי התנאים הבלתי נסבלים, ברמה תרבותית ירודה:‬ ‫51 במרץ 3491: "התחילו חיים ב יחד עם אנשים ברמה תרבותית אחרת. מצב מחריד, שהביא אותנו לתבוסה‬ ‫מוחלטת. קשה לתאר את ההתנהגות הגסה בגטו. זוהי עליי תם של הבלתי תרבותיים, של האספסוף. כולנו‬ ‫מתלוננים על ההתנהגות בגטו. כל עוד חיו בקרב האריים, השת דלו היהודים להיות בסדר. עכשיו כל תגרן‬ ‫יהודי רוצה להיות מנהל... האנשים אינם אנטיפטיים, אך הם פרימיטיבים... היגי ינה וטרזיינשטאט הם שני‬ ‫מושגים מנוגדים. גם על נקיון אלמנטרי קשה לשמור. אחד זורק את הזבל שלו על השני בלי התחשבות, ואוי‬ ‫לזה הרוטן, בעיקר אם הוא אדם ממושמע מן הרייך. אנחנו בגטו כאילו בארץ עויינת. הסיפור של סולידריות‬ ‫06‬ ‫יהדית עולמית איננו נכון".‬ ‫היו נסיונות מצד ההנהגה היהודית בגטו לשפר את תנאי הדיור, התזונה והטיפול בזקנים.‬ ‫עובדים נשלחו במסגרת שירות העבודה ושירותי המחלקה הסוציאלית לטפל בזקנים, להביא לחם‬ ‫ומזון, לעזור להם בארגון דרגשי הלינה ובשמירה על הנקיון. בשנת 1033 ארגנו המדריכים שעבדו‬ ‫במסגרת מחלקת הנוער את מפעל 'היד התומכת'. נערים ונערות בני 03 עד 23 היו מגיעים פעמיים‬ ‫עד שלוש פעמים בשבוע לחדרי הזקנים, מנערים מזרנים, מביאים מזון, מברכים בימי הולדת,‬ ‫עורכים מופעים ומסיבות, משוחחים עם הדיירים וקוראים ואף שרים לפניהם. הפרויקט בוצע‬ ‫16‬ ‫בהתנדבות, אחרי שעות העבודה של הצעירים.‬ ‫מדריך של הנוער הצ'כי, יוסף סטיאסני (‪ ,)Josef Stiassny‬כתב ב'ואדם' (‪ ,)Vedem‬בטאון‬ ‫26‬ ‫כותרתה: 'סיסמת היום:‬ ‫בית הנערים 230 ‪ ,L‬רשימה שהוקדשה לשכנוע הנוער להשתתף במפעל.‬ ‫36‬ ‫הנוער עוזר לקשישים':‬ ‫41‬
‫"דרך הארץ לקשישים, שהתגלמה פעם בשיער הלבן הנפלא של סבתך, אם אמך, נעלמה. היום הקשישים‬ ‫מתגלמים על ידי הזקנים מווינה, ברלין, קלן - מאות, אלפים של בני אדם זרים, רעבים וחולים, הזקוקים‬ ‫למישהו שיטפל בהם, המתייצבים בפניך... הזקנים והזקנות החיים היום בטרזיינשטאט אינם חיים בגטו. הם‬ ‫חיים בסביבה זרה, נהיה נא גלויים – עוינת. רעב, תנאים נוראים, חולי וגעגועים גורמים למרירות, לעצבנות,‬ ‫לאי אמון ולמגמה חזקה לתלונה. אי שם בפולין אם אמך הקשישה, הרעבה, הנטושה, זוכרת. הבה נקבל אותם‬ ‫במבט חיבה של ילדותנו. נרענן אותם בחיוך הנעורים שלנו, נתמוך בהם בכוח גבריותנו – את הקשישים‬ ‫46‬ ‫מגרמניה, את החולים, הרעבים, הנטושים."‬ ‫מעדויות של בני נוער אני יודעים, שהזקנים והזקנות התייחסו תחילה בחשדנות לביקורי‬ ‫הנוער הצ'כי. על רקע המציאות הקיומית של הגטו נראים מעשי הנערים חריגים ובלתי סבירים.‬ ‫במהלך הזמן, היו מקרים של התקרבות בין הקשישים והנערים, שמילאו לגביהם את מקום‬ ‫הנכדים. בדוח, שכתבה בשנת 5033 לשרות המודיעין הבריטי, תיארה קלרה קארו (‪)Klara Caro‬‬ ‫את פרויקט ה'יד התומכת' במילים אלה:‬ ‫" נערים היו העוזרים העקריים במלחמתנו בזלזול בזקנים, שלבש לעי תים צורה מכוערת ביותר, אפילו מצד‬ ‫ילדים קטנים. הם עזרו לנו למלא אחרי מצוות 'כבד את הזקנים'. היו אלה הנערים, אשר בשבתות ובימי חג‬ ‫בקרו בבתי הזקנים על מנת לשיר שירים בפני הקשישים והחולים, כדי להפיג במשהו את האווירה הקודרת.‬ ‫אפשר היה לראות, כיצד, לשמע השירה היהודית, היה עולה חיוך מבויש על פניה חרושי הקמטים הנפולים‬ ‫56‬ ‫של אישה זקנה ובודדה, בהי זכרה בנכדיה ובימי העבר המאושרים".‬ ‫מפגשים בין אוכלוסיית הזקנים לבין הצעירים והבוגרים התקיימו במטבחי החימום‬ ‫בקסרקטינים השונים, בהם היו הקשישים אחראים לסדר ולנקיון. קשישים הוצבו גם בכניסות‬ ‫לבתי השימוש, שם היה תפקידם להזהיר את המשתמשים לשמור על הנקיון ובמיוחד להקפיד‬ ‫לרחוץ ידיהם, כדי למנוע הפצת מחלות. בדואר עבדו נשים זקנות בחלוקת חבילות ובהעברתן של‬ ‫66‬ ‫חבילות חסרות בעלים למחלקת הנוער, לשם חלוקת תוכנם לילדים הקטנים.‬ ‫קשרים הדוקים יותר נרקמו בין נשים מן הרייך לבין נשים צ'כיות שהיו חניכות התרבות‬ ‫הגרמנית, על רקע השפה המשותפת, גיבורי תרבות משותפים, אהבת המוסיקה, התיאטרון ושאר‬ ‫גילויי היצירה האמנותית. עדותה ואוסף השירים של טרודה גרואג (‪ )Trude Groag‬נותנים ביטוי‬ ‫לקשר שנוצר בינה לבין נשות הרייך הזקנות.76 טרודה גרואג הגיעה לטרזיינשטאט בקיץ 7033.‬ ‫לקראת המעבר לגטו השתתפה בקורס אחיות, אחר ששמע שזה מקצוע נדרש בגטו. ואמנםבהגיעה‬ ‫לטרזיינשטאט הצטרפה לכוח העבודה של בית החולים הצמוד ל'שלוייסה' וטיפלה באסירים‬ ‫חדשים שהגיעו לגטו חולים, בעיקר בזקנות מן הרייך.‬ ‫מבין הנשים הרבות שהכירו לה תודה יצרה קשר מיוחד עם אמליה סקבך ( ‪Amalie‬‬ ‫‪ ,)Seckbach‬ציירת מן העיר פרנקפורט, שהייתה אמנית נודעת בגרמניה. אמליה סקבך, ילידת‬ ‫3213, נפטרה בגטו באוגוסט 0033. טרודה גרואג טיפלה בה והייתה לחברה קרובה שלה. הן נהגו‬ ‫לשוחח על החיים של פעם, על אמנותה של אמליה סקבך, על מקומות המסתור של יצירותיה ועל‬ ‫צמחים האהובים על שתי הנשים, שכן שתיהן היו חובבות טבע מושבעות. בשנת 1033 חלתה‬ ‫51‬
‫טרודה גרואג ונמנע ממנה לבקר אצל חברתה. בארכיון בית טרזין נמצאים מכתבי אמליה לטרודה,‬ ‫בהם היא מכנה אותה 'זהובה אהובה שלי' (‪ 68.)Miene Liebe Goldene‬מלבד הקשר הנפשי העמוק‬ ‫שנוצר בין שתי הנשים הן חלקו גם עיסוק משותף. שתיהן ציירו בגטו. טרודה גרואג ציירה בשעות‬ ‫96‬ ‫הפנאי, ובין ציוריה פורטרט של אמליה סקבך לפני מותה.‬ ‫היו מיקרים נוספים, דומים, של יצירת קשר בין זקנות מן הרייך לבין אסירים צ'כים,‬ ‫כאשר נימצא להם בסיס משותף שגישר על פני הפער בחינוך ובתפיסת העולם. אותן נשים,‬ ‫שהצליחו להתגבר על קשיי הקליטה והשכילו להתעלם מן הסטריאוטיפים ומדעות קדומות, זכו‬ ‫בידידות ובקרבה שליוו אותן עד יומן האחרון. אמרה קטה מנדה:‬ ‫"למרות הפחדים והמחלות, האבדות הקשות והמצוקות, טרזיינשטאט הייתה התנסות, היו‬ ‫חוויות שלא הייתי רוצה למחוק מחיי. רק החיים עם יהודים בלבד עשו עלי רושם כה כביר,‬ ‫07‬ ‫שממלא בשמחה את לבי ולא אוכל לשכוח אותם אף פעם".‬ ‫************‬ ‫עבודה תציל ממוות‬ ‫לפני המלחמה עסקו הנשים בצ'כיה, בגרמניה ובאוסטריה בעיקר בתפקידיהן כעקרות‬ ‫בית. היה עליהן לדאוג לחינוך הילדים, לקשרי המשפחה ולחיי החברה של המשפחה הרחבה. נשים‬ ‫שעשו עבודות בהתנדבות, בהתאם ליכולתן ולאפשרויות המשפחה, או השתתפו בארגוני נשים‬ ‫שונים, ציוניים ואחרים, היו מיעוט בקרב הנשים היהודיות. אם עבדו נשים נשואות מחוץ לבית,‬ ‫17‬ ‫היה זה בעיקר בעסק המשפחתי, כעזרה לבעל, לאב או לאח.‬ ‫27‬ ‫בינואר 0033 עלה מספר הנשים העובדות בגטו ב- %13 על מספר הגברים העובדים. דר'‬ ‫אדית אורנשטיין (‪ ,)Edith Ornstein‬שהייתה אחראית על עבודת הנשים בגטו מן השבוע הראשון‬ ‫לקיומו (הגיעה ב- 0 בדצמבר 3033), הכינה בתחילת שנת 0033 מסמך על כך.37 אדית אורנשטיין‬ ‫שהייתה חברת ה'חלוץ' ומקורבת ליעקוב אדלשטיין, ביטאה במסמך זה רעיונות שנבעו מהשקפתה‬ ‫הציונית - סוציאליסטית. היא לא התכוונה במסמך לנשים קשישות. היעד היה צעירות ובוגרות,‬ ‫שהיו פעילות בחיי הגטו והשפיעו עליו יומיום.‬ ‫על פי אותו מסמך, חובת העבודה של הנשים מיועדת לשנות את דפוסי החיים של הנשים ואת טיב‬ ‫המטלות שלהן כלפי הקהילה. נשים חייבות לעבוד בגטו לא רק עבור משפחתן אלא לטובת החברה‬ ‫כולה. בתוקף תפיסה זו עמדה כל אישה לרשות סידור העבודה של הגטו, בנוסף לחובתה לדאוג‬ ‫לניקיון מקום המגורים שלה. מי שלא יוכלו לעבוד מסיבות שונות, הסתפקו בטיפול במגורים והיו‬ ‫שותפות לאחריות לקהילה במגזרים שונים.47 בזיכרונותיהן של הנשים מצטיירת העבודה במחיצת‬ ‫נשים אחרות כמקור נחמה במצוקת החיים בגטו. פאולה פראם (‪ ,)Paula Frahm‬ילידת 3313 מברלין,‬ ‫הגיעה לגטו בספטמבר 7033 בטרנספורט של עיוורים. היא התנדבה לעבוד במפעל הפצלת,‬ ‫שהעסיק בעיקר נשים. בזיכרונותיה רשמה:‬ ‫" הבנתי שללא תעסוקה מועילה לא אהיה מסוגלת לשרוד זמן רב. לפיכך, כשיום אחד באו לדרוש מתנדבים,‬ ‫57‬ ‫עשיתי זאת מייד י חד עם עוד שלוש נשים".‬ ‫61‬
‫מאוחר יותר, כאשר ניסגר צריף הפצלת, החלה לסרוג: " עבודתי שמרה עלי מהחסכים הכי‬ ‫קשים".67 רזי ווגליין, אחות, שהייתה בת 10 כאשר הגיעה לטרזיינשטאט באוגוסט 7033, רשמה‬ ‫בזיכרונותיה:‬ ‫" מי שמבקש מאלוהים תיקון בתקופות קשות הוא סתם חסר ישע! צריך ל התחנן לעמל ולבני אדם שמותר‬ ‫לנו לעבוד למענם. החיים כשלעצמם הם כלום. לחיות בשביל משהו זה הכל. בשבועות הראשונים עבדתי‬ ‫81 עד 02 שעות ביממה. עבודתי עם החולים עזרה לי למצוא את עצמי. הבנתי שכל המצבים האלה שחררו‬ ‫אותי מבפנים. כל המצוקות, המחסור, המחלות עזרו לי להיות אחות רחמני יה במלוא מובן המילה. העבודה‬ ‫77‬ ‫הייתה הברכה הכי גדולה. במשמרת לא היה זמן למחשבות".‬ ‫חובת העבודה לא חלה על ה'פרומיננטים' ועל נשים וגברים מעבר לגיל 65. אך הנשים‬ ‫הזקנות הבינו עד מהרה, שעליהן למצוא עיסוק כלשהו כדי להחזיק מעמד. מהות העיסוק הייתה‬ ‫תלויה באופי, בכישורים מן העבר וכמובן בצורכי המקום.‬ ‫הדוויג אמס, בת 12, יצאה, כבר ביום הראשון לבואה לטרזיינשטאט לחפש את חבריה‬ ‫מברלין. כוונותה הייתה למצוא בתוך התוהו ובוהו של הגטו אנשים שיחד אתם תוכל לחיות, לעזור‬ ‫להם, למצוא עניין. בטרם ידעה דבר על חוקי ההישרדות בגטו היא ניחשה, שמציאת עיסוקים‬ ‫תסייע להתגבר על חיי היומיום המדכאים.87 היא סיפרה על סדר היום בבלוק הנשים הזקנות שלא‬ ‫הייתה מוטלת עליהן חובת עבודה. עם הזמן הייתה אמס לסגנית מנהלת בחדר. בתפקידה זה‬ ‫הייתה אחראית על הניקיון, על חלוקת העבודה בין הנשים בחדר ועל חלוקת המזון. מרתה כהן‬ ‫(‪ ,)Martha Cohen‬שהייתה שותפה של הדוויג אמס לדרגש, כתבה עליה לחברה משותפת:‬ ‫" אני יכולה להרגיע אותך באשר להדוויג אמס, שהפכה לידידתי הטובה ביותר. היא בבריאות טובה, מצליחה‬ ‫לטפס על הדרגש שלה ללא קושי. למרות 57 שנותיה והליכתה זקופה ומהירה. היא ממלאת את תפקידה,‬ ‫שאינו קל, כעוזרת מנהלת החדר. היא בולטת בטוב ליבה ובהגינותה. היא דואגת לחולים במסירות, מביאה‬ ‫97‬ ‫להם את מזונם ונמצאת על רגליה כל היום".‬ ‫היו בין הנשים הקשישות שהחליטו להתנדב לעבודות שונות, כפי שעשתה קטה מנדה (בת‬ ‫65), שתיארה זאת בזיכרונותיה כך:‬ ‫" אני נשארתי מטפלת בבית המגורים שלנו, שבו התגוררו רבים. היו שם בתי זקנים, מוסדות לחולים וכ"ו.‬ ‫צריך היה לטפל בהם, במיוחד באלה שהיו צמודים למיטה, והיה צריך להביא להם אוכל, כביסה, ודואר. כמו‬ ‫כן היה צורך לגשת עבורם למקומות שונים לבקש נעליים ובגדים ולבצע שליחויות אחרות. לפעמים גם‬ ‫לקרוא בפניהם, או לפטפט מעט, וכך לעזור להם משך כל שעות היום. בבית החולים התקיימה גם שמירת‬ ‫לילה, סיבוב בין החדרים אחת לשעתיים. בחדרים התגבשו קבוצות שבילו את הזמן בסיפורים ובשירה. היה‬ ‫נפלא להקשיב לשירתן של נשים קשישות, שתחילח התביישו לגלות את כישרונן. היו שעסקו במלאכת יד.‬ ‫היו נשים שגילו מיומנויות מיוחדות. משאריות שונות שהועמדו לרשותנו יצרו חפצים יפים ושימושיים‬ ‫08‬ ‫והנחילו את המלאכה הזאת לאחרות".‬ ‫71‬
‫אישה אחרת מברלין, בת גילה של קטה מנדה, מספרת על עבודתה ועל עבודת בעלה:‬ ‫"שנינו נרשמנו לעבודה, הגם שעל פי הגיל לא היינו חייבים בכך. בעלי עבד כמזכיר במחלקה לענייני‬ ‫בריאות. הוא טיפל בעבודת הכתיבה בשביל מרפאות החוץ בקסרקטין מגדבורג, עד אשר הדרדרה בריאותו.‬ ‫יום אחד פניתי לשרות הבריאות, אל דר' קרל פליישמן, ואמרתי שיש לי עניין בעבודה עם עיוורים. הופנתי‬ ‫(בפתק היה רשום: 'לא לעבודה קשה') לבית העוורים שברחוב 913 ‪ ...Q‬בבית היו עיוורים בני גילים שונים.‬ ‫הם היו בני אדם נהדרים שנשאו את גורלם בכבוד. הובלתי נשים עיוורות לטיול, קראתי בפניהן ומילאתי‬ ‫18‬ ‫שליחויות שונות. התעניינתי בגורלם ככל שיכולתי".‬ ‫אלסבת ארגוטינסקי נזכרה ברשות שניתנה להביא לגטו כלי מלאכה ופעלה לשחרור כלי‬ ‫הציור שלה. היא קנתה לה יחס מיוחד בין האמנים בגטו, וכאשר חלתה זכתה לעידוד ולסיוע‬ ‫וחשוב מזה – לידידות:‬ ‫"היום אני עדיין חלשה, אך אחר הצהריים ביליתי שעות מרשימות אצל [הצייר] פטר קין הצעיר יחד עם‬ ‫גרפיקאי הולנדי מאוד חשוב. היה נפלא להתבונן בעבודותיו. עוד אדם נחמד העובד בקסרקטין שלי כמחלק‬ ‫תפוחי אדמה, שופט לשעבר, מסביר לי פנים ומגלה התעניינות בי וביצירות שלי. דבר יקר המציאות הוא שאדם‬ ‫28‬ ‫בערוב ימיו זוכה להערכה בלתי צפויה. אני בת מזל!"‬ ‫אלזה דורמיצר מעידה על עצמה שהרצתה בטרזיינשטאט 627 הרצאות, פעמים רבות בפני‬ ‫זקנים או חולים. הייתה בין היחידים שהעזה להרצות גם במחלקה לחולי שחפת ואף קיבלה את‬ ‫38‬ ‫השכר שהוצע לה כתודה – פרוסות לחם. הרעב גבר על הפחד מפני הידבקות.‬ ‫קלרה קארו מסרה בדוח שנמסר לשירות המודיעין הבריטי על יוזמתה להפגיש פעילות של‬ ‫ויצ"ו לשעבר. מספרן עלה עד מהרה מ-37 ל- 337, ובמהלך הזמן הפכו ההרצאות של שבת אחר‬ ‫הצהריים למוקד רוחני של חיי התרבות בגטו.48 ההרצאות, שהלכו ורבו עם התארגנות הגטו,‬ ‫ובעיקר עם הגיעם מגרמניה של אנשים בעלי ידע מגוון בתחומים שונים, תפסו מקום חשוב בחיי‬ ‫הזקנות בגטו. מעבר למפגש, שהזכיר להן את הימים של פעם, היה בהרצאות אתגר מחשבתי. הן‬ ‫עוררו שאלות, הנושאים נדונו עוד אחר שחזרו 'הביתה', לקסרקטין. עדויות נוספות מאשרות, עד‬ ‫כמה היו חיי התרבות, שהתפתחו בגטו, חיוניים להמשך הקיום. בזיכרונות הקשישים בולטת‬ ‫הערכה רבה למארגני הפעילות בשעות הפנאי (זה היה שם המחלקה שעסקה בכך).‬ ‫הניסיון להחזיק מעמד ולשרוד היה כרוך בכאב. נשים התבוננו אחת ברעותה והבחינו בגוף‬ ‫שהצטמק ומבע שכבה. הפחד להדרדר לדיכאון ולאדישות החמיר במיוחד בתקופת מחלה.‬ ‫הגעגועים היו קשים מנשוא. נשות חברה מכובדות בעבר הפכו מעין קריקטורה של דמותן‬ ‫הקודמת. אלזה דורמיצר כתבה שיר בנושא זה ששמו 'אז עכשיו', המנסה להמחיש את המכשולים‬ ‫הגבוהים, שהיה על הנשים לדלג מעליהם כדי להוסיף לחיות. נדרשו שינויים בכל מרכיבי‬ ‫האישיות, שנגעו במערכת הערכית ובזהות הנשית:‬ ‫עכשיו את שלד...‬ ‫פעם היית מלאה‬ ‫היום את תולעת או שועל...‬ ‫פעם היה לך מראה של שמש‬ ‫היום היית גונבת כל דבר...‬ ‫פעם שילמת בעד כל דבר‬ ‫81‬
‫היום את אפילו לא נרקיסיסטית,‬ ‫פעם היית מעורבת באחרים‬ ‫היום את נוטשת את כולם...‬ ‫פעם היית תלויה בי‬ ‫היום שפתייך לא יזועו...‬ ‫פעם היו נושקים לך‬ ‫היום את מגרדת ומגרדת,‬ ‫פעם היית כה נקייה‬ ‫58‬ ‫היום אפילו אינם לוויה...‬ ‫פעם החיים היו חגיגה‬ ‫תיאורים על שינויים שחלו בנשים אסירות הגטו שכיחים ביומנים וזיכרונות. הנשים‬ ‫התבוננו בצער במטמורפוזה העוברת עליהן, אך למדו להוסיף ולחיות, חרף ההשפלה, הדיכאון,‬ ‫הרעב וקירבת המוות. פיתוח תכונות שהיו זרות להן קודם - וולגריות, גסות ואטימות סייעו להן‬ ‫להתגבר על תלאות היומיום. הן נעשו אדישות כלפי ההזנחה והלכלוך ושלוות נוכח הכינים שטיילו‬ ‫על השערות ועל הבגדים ונוכח המזרנים ששרצו פשפשים. הנשים, כפי שעולה מכתביהן של אלזה‬ ‫דורמיצר ושל אחרות, היו מודעות לשינויים שחלו בהן. הן הבחינו בכך שהפסיקו להיות מוטרדות‬ ‫מהאופן שבו הן נראות בעיניי האחרים. היה זה תהליך איטי, שראשיתו בהשלמה עם בתי השימוש‬ ‫המשותפים, המשכו בטיפול נגד הכינים והפשפשים בחדרי החיטוי, בעמידה חוזרת בתור לאוכל‬ ‫ובציפייה למנה שנייה, ובנבירה אחרי שאריות בסירי המרק המזוהמים וסופו באדישות גמורה לכל‬ ‫הסובב. עבור רובן המכריע של הקשישות בגטו היה סופו של התהליך זה מוות במחלה וברעב.‬ ‫********‬ ‫שיבה‬ ‫ה'דור השני', דור הבנים והבנות שנולדו אחרי המלחמה להורים שחוו את השואה, הוא‬ ‫דור שגדל ללא סבא וסבתא. המשפחות החדשות שנוצרו נותרו גרעיניות, ללא חווית המשפחה‬ ‫הגדולה. העדרותם של זקנים ממרקם היחסים בין הדורות הותיר ריקנות כואבת, שהולידה‬ ‫געגועים וחוסר אונים. משפחות חיפשו נחמה זו בקירבתה של זו. צעירים אימצו לעצמם 'דודים'‬ ‫מבוגרים שהיו לתחליף בתפקידי סב וסבתא. פתרונות שונים, שנקטו בהם המשפחות החדשות,‬ ‫הרחיקו את זכר הדמויות מן העבר, עד שהיו כלא היו. מתצלומים ישנים ניבטו, אל עבר מי מן‬ ‫הניצולים שבידיו נשמרו כאלה, פנים מעולם אחר, מנותקים מהווית העכשיו השונה ללא הכר.‬ ‫הנתק בין העולם של טרם מלחמה לבין ההוה שאחריה מחק את דור הזקנים מהזיכרון‬ ‫המשפחתי והקולקטיבי. אין להתפלא, לפיכך, שההיסטוריוגרפיה אינה עוסקת בגורלם של זקנים‬ ‫בתקופת השואה. מחקרים רבים ומגוונים הוקדשו לחקר המוסדות, תנועות הנוער והפרטיזנים.‬ ‫העיסוק בדילמות קיומיות של הפרט מתמקד בלבטיהם של ילדים, של צעירים ושל הורים, תוך‬ ‫התעלמות מוחלטת מאלה של הזקנים. בחיבור זה ביקשתי למלא, מעט שבמעט, מן החסר הזה.‬ ‫גטו טרזיינשטאט הוא מוקד מיוחד להתחקות אחר גורלם של הקשישים בשואה. בתקופה‬ ‫מסוימות בתולדות הגטו היוו זקנות וזקנים, שגילם מעל 65 שנים, רוב מוחלט באוכלוסייה68.‬ ‫עובדה זו מסבירה את נוכחותם של קשישים ביומנים, בזיכרונות אישיים ובעדויות בעל פה של‬ ‫ניצולים מקרב אסירי הגטו. ציורים רבים שנשתמרו, שירי משוררות ומשוררים ורשימות‬ ‫שהתפרסמו בעיתונים חושפים את מסכת החיים של הזקנים והזקנות. בין המשתחררים בגטו‬ ‫330,7 נשים זקנות, שגילן מעל 65, ביניהן הנשים הקשישות מן הרייך, שכתבו זיכרונות, או הסכימו‬ ‫להתראיין. זיכרונות ועדויות אלה הם מקור יחודי למידע על חיי היומיום, המחשבות והפחדים,‬ ‫הגעגועים והתקוה של נשים זקנות בתקופת השואה.‬ ‫91‬
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

Recommended

2014 12-02 final program
2014 12-02 final program2014 12-02 final program
2014 12-02 final programBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
Star newsletter article
Star newsletter articleStar newsletter article
Star newsletter articleBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיות
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיותמזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיות
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיותBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראג
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראגתוכנית וטופס הרשמה טרזין פראג
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראגBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
Fw סיפור מדהים איטליה
Fw סיפור מדהים איטליה Fw סיפור מדהים איטליה
Fw סיפור מדהים איטליה Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
זוטה הרטמן
זוטה הרטמןזוטה הרטמן
זוטה הרטמןlostways
 
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010SuperFace שיווק לעסקים
 
Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Beit Theresienstadt - בית טרזין
 

Recommended

2014 12-02 final program
2014 12-02 final program2014 12-02 final program
2014 12-02 final programBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
Star newsletter article
Star newsletter articleStar newsletter article
Star newsletter articleBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיות
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיותמזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיות
מזכר 45- הליגה הגרמנית והמלחמה באנטישמיותBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראג
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראגתוכנית וטופס הרשמה טרזין פראג
תוכנית וטופס הרשמה טרזין פראגBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
Fw סיפור מדהים איטליה
Fw סיפור מדהים איטליה Fw סיפור מדהים איטליה
Fw סיפור מדהים איטליה Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
זוטה הרטמן
זוטה הרטמןזוטה הרטמן
זוטה הרטמןlostways
 
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010SuperFace שיווק לעסקים
 
Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים
ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים
ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייהסיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייהBondy Stenzler
 
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורובמנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורובJoseph Yosi Margalit
 
חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016Boris Shoko
 
ורשה היהודית
ורשה היהודיתורשה היהודית
ורשה היהודיתYad Vashem
 
Turky Crimes.Pps
Turky Crimes.PpsTurky Crimes.Pps
Turky Crimes.PpsAnochi.com.
 
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםYad Vashem
 
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקוהגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקjoesi
 
Way
WayWay
Waypowermedia1
 
Way
WayWay
Waypowermedia1
 
מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015Boris Shoko
 
מזכר 48
מזכר 48מזכר 48
מזכר 48Merkaz
 
בית טרזין - קטלוג 2012
בית טרזין - קטלוג 2012בית טרזין - קטלוג 2012
בית טרזין - קטלוג 2012Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היוםשכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היוםCarmel_Publishing_House
 
פרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץפרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץarchivegivatada
 
קרקוב היהודית
קרקוב היהודיתקרקוב היהודית
קרקוב היהודיתYad Vashem
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 
האדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעותהאדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעות44ofir
 
מיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרוןמיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרוןmishtalemcet2
 
Beit Theresienstadt 2012 Catalog
Beit Theresienstadt 2012 CatalogBeit Theresienstadt 2012 Catalog
Beit Theresienstadt 2012 CatalogBeit Theresienstadt - בית טרזין
 
2012 04-19 liga terezin- idan ofer
2012 04-19 liga terezin- idan ofer2012 04-19 liga terezin- idan ofer
2012 04-19 liga terezin- idan oferBeit Theresienstadt - בית טרזין
 

More Related Content

Similar to 1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייהסיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייהBondy Stenzler
 
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורובמנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורובJoseph Yosi Margalit
 
חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016Boris Shoko
 
ורשה היהודית
ורשה היהודיתורשה היהודית
ורשה היהודיתYad Vashem
 
Turky Crimes.Pps
Turky Crimes.PpsTurky Crimes.Pps
Turky Crimes.PpsAnochi.com.
 
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםYad Vashem
 
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקוהגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקjoesi
 
מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015Boris Shoko
 
מזכר 48
מזכר 48מזכר 48
מזכר 48Merkaz
 
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היוםשכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היוםCarmel_Publishing_House
 
פרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץפרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץarchivegivatada
 
קרקוב היהודית
קרקוב היהודיתקרקוב היהודית
קרקוב היהודיתYad Vashem
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 
האדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעותהאדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעות44ofir
 
מיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרוןמיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרוןmishtalemcet2
 

Similar to 1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011 (20)

ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים
ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים
ד"ר מרגלית שלאין - מאמצי הטעייה גרמניים
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
 
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייהסיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
סיפורה של יהדות רומניה במלהע השנייה
 
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורובמנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
מנהיגות עד מוות חיים ארלוזורוב
 
חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016
 
ורשה היהודית
ורשה היהודיתורשה היהודית
ורשה היהודית
 
Turky Crimes.Pps
Turky Crimes.PpsTurky Crimes.Pps
Turky Crimes.Pps
 
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
 
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקוהגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
 
Way
WayWay
Way
 
Way
WayWay
Way
 
מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015מצגת ספרים שבוע הספר 2015
מצגת ספרים שבוע הספר 2015
 
מזכר 48
מזכר 48מזכר 48
מזכר 48
 
בית טרזין - קטלוג 2012
בית טרזין - קטלוג 2012בית טרזין - קטלוג 2012
בית טרזין - קטלוג 2012
 
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היוםשכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
שכיות זיכרון_ביקורת_ישראל היום
 
פרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץפרשת משפחת ליזרוביץ
פרשת משפחת ליזרוביץ
 
קרקוב היהודית
קרקוב היהודיתקרקוב היהודית
קרקוב היהודית
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
 
האדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעותהאדם מחפש-משמעות
האדם מחפש-משמעות
 
מיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרוןמיצב פני הגזע ופני הזיכרון
מיצב פני הגזע ופני הזיכרון
 

More from Beit Theresienstadt - בית טרזין

2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים
2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים
2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזיםBeit Theresienstadt - בית טרזין
 

More from Beit Theresienstadt - בית טרזין (20)

Beit Theresienstadt 2012 Catalog
Beit Theresienstadt 2012 CatalogBeit Theresienstadt 2012 Catalog
Beit Theresienstadt 2012 Catalog
 
2012 04-19 liga terezin- idan ofer
2012 04-19 liga terezin- idan ofer2012 04-19 liga terezin- idan ofer
2012 04-19 liga terezin- idan ofer
 
2012 04-19 ישראל היום
2012 04-19 ישראל היום2012 04-19 ישראל היום
2012 04-19 ישראל היום
 
2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים
2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים
2012 02 מכתב תודה של רושדי על ביקורי התלמידים הדרוזים
 
A short history of music in terezin
A short history of music in terezinA short history of music in terezin
A short history of music in terezin
 
2011 12 על בית טרזין -עלי חפר
2011 12 על בית טרזין -עלי חפר2011 12 על בית טרזין -עלי חפר
2011 12 על בית טרזין -עלי חפר
 
2011-11-24 Terezin The town as-if - Lyrics
2011-11-24 Terezin The town as-if - Lyrics2011-11-24 Terezin The town as-if - Lyrics
2011-11-24 Terezin The town as-if - Lyrics
 
כתבה בעיתון מעריב - 24.11.2011
כתבה בעיתון מעריב - 24.11.2011כתבה בעיתון מעריב - 24.11.2011
כתבה בעיתון מעריב - 24.11.2011
 
תוכנית ארוע טרזין "העיר כאילו"
תוכנית ארוע טרזין "העיר כאילו"תוכנית ארוע טרזין "העיר כאילו"
תוכנית ארוע טרזין "העיר כאילו"
 
2011 11-24 invitation
2011 11-24 invitation2011 11-24 invitation
2011 11-24 invitation
 
2011 05-31 שמות אנשים בפקודות יום
2011 05-31 שמות אנשים בפקודות יום2011 05-31 שמות אנשים בפקודות יום
2011 05-31 שמות אנשים בפקודות יום
 
Alfred Kantor part 1
Alfred Kantor part 1 Alfred Kantor part 1
Alfred Kantor part 1
 
Alfred Kantor part 2
Alfred Kantor part 2 Alfred Kantor part 2
Alfred Kantor part 2
 
2009 04-17 haaretz-liga_terezin-english
2009 04-17 haaretz-liga_terezin-english2009 04-17 haaretz-liga_terezin-english
2009 04-17 haaretz-liga_terezin-english
 
עדים
עדיםעדים
עדים
 
Vera Meiselse Eng1
Vera Meiselse Eng1Vera Meiselse Eng1
Vera Meiselse Eng1
 
Vera Meisels מצגת שירה
Vera Meisels מצגת שירהVera Meisels מצגת שירה
Vera Meisels מצגת שירה
 
2010-02-05 Transport to Freedom presentation On Stage
2010-02-05 Transport to Freedom presentation On Stage2010-02-05 Transport to Freedom presentation On Stage
2010-02-05 Transport to Freedom presentation On Stage
 
Transport to Freedom - 5 FEB 2010
Transport to Freedom - 5 FEB 2010Transport to Freedom - 5 FEB 2010
Transport to Freedom - 5 FEB 2010
 
2009 06 30 Terezin Declaration Final
2009 06 30 Terezin Declaration Final2009 06 30 Terezin Declaration Final
2009 06 30 Terezin Declaration Final
 

1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

  • 1. ‫אניטה טרסי‬ ‫יומנים וזיכרונות מאוחרים‬ ‫נשים קשישות מן מהרייך בגטו טרזיינשטאט‬ ‫ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי‬ ‫הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות‬ ‫של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות‬ ‫1‬ ‫מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.‬ ‫התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל‬ ‫והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה‬ ‫לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו.‬ ‫המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך. בכתביהם‬ ‫של רבים מאסירי הגטו, מתוארים קשישים אלה, כפי שנראו בעיניהם של אסירים מציכיה.‬ ‫הרופא, הצייר והמשורר, קרל פליישמן (‪ ,)Karel Fleischmann‬מראשי מחלקת הבריאות בגטו, כתב‬ ‫ברשימותיו שהשאיר אחריו בטרזיינשטאט:‬ ‫"אתה רואה ישישות רזות ורעבות, בקושי עומדות על רגליהן מרוב תשישות, באיזה תאווה, פראות, נחרצות, הן‬ ‫מתנפלות על הדוד המרוקן, ממנו חילקו קודם תפוחי אדמה, על מנת לגרד ממנו את השאריות. המשגיח מגרש‬ ‫אותן בכוח, מנתק אותן מהסירים, אך הן מתגוננות, מתקוטטות, צועקות בכעס, כמו עופות טרף שמישהו מנסה‬ ‫2‬ ‫לגרש משללם".‬ ‫תאוריו של קרל פליישמן חופפים את מה שהביע בציוריו.3 התאורים מעוררים רחמים,‬ ‫מקוממים את הצופה כנגד אי הצדק, אך לא עולה מהם מפגש אישי בין הצייר לבין הדמויות של‬ ‫ציוריו, בין הצופה העתידי לבין הנשים הזקנות, קרבנות הרעב. הקשישות נתפסות כישות‬ ‫קבוצתית נעדרת פנים אישיים. מחשבותיהן ורגשותיהן נעלמים מפנינו. כיצד הן חוו את הרעב, את‬ ‫הבדידות ואת החולי? האם תמונת עצמן בעיני עצמן הייתה דומה לזו העולה מן הציורים ומן‬ ‫התאוריהם של האסירים? הרצון לחדור אל הדמויות האנונימית של קשישות אלה, להבין את אופן‬ ‫התמודדותן עם הנסיבות שאליהן נקלעו הובילו לחפש בארכיון "בית טרזין" את מה שנותר מחייהן‬ ‫בעדויות, בזכרונות וביומנים.‬ ‫שכן נשים זקנות, מאלה שנשלחו מגרמניה ומאוסטריה לטרזיינשטאט רשמו בגטו זכרונות ויומנים‬ ‫שנשתמרו. ניצולות כתבו את זכרונותיהן מייד לאחר הלחמה. בעזרת הזכרונות הכתובים הללו‬ ‫ניסיתי לאתר את נקודות המפנה בחייהן של הנשים, שהשפיעו על תפיסת עולמן, על המערכת‬ ‫הערכית שלהן ועל זהותן. הובילה אותי ההנחה, שיש להתרחשות בתקופת השואה השפעה על‬ ‫מרכיבי הזהות האישית ועל תפיסת העולם של מי שחוו אותה. השאלות מתחדדות כאשר מדובר‬ ‫בנשים קשישות. האם הן שונות מנשים צעירות ביכולת ההסתגלות שלהן לתנאים החדשים ובאופן‬ ‫שבו משפיעים אלה על המערכת הערכית ועל הזהות הנשית שלהן?‬ ‫**********‬ ‫החיים- ערך במבחן‬ ‫1‬
  • 2. ‫הפגיעה הגופנית והנפשית לא החלה עם הגירוש אלא שנים לפני כן – עם ראשית המשטר‬ ‫הנאצי בגרמניה וסיפוח אוסטריה. הכרזת האוכלוסייה היהודית כמרכיב זר לחברה הגרמנית,‬ ‫הבידוד והעוינות שנגזרו עליה בשל כך, ערערו את תשתית הקיום הפיזי והרוחני שלה. יהודי‬ ‫גרמניה ואוסטריה היו מושרשים היטב בתרבות הסביבה, ומשבר הזהות פקד את רובם עם ימיו‬ ‫הראשונים של הרייך השלישי. נשים קשישות, שבימי מלחמת העולם הראשונה דאגו לבעליהן‬ ‫ובניהן החיילים, שכאבו את כאב המפלה והיו שותפות לתקווה לכינון רפובליקה דמוקראטית,‬ ‫מצאו עצמן עתה תוהות לאיזה עולם הן שייכות. כיהודים רבים אחרים הן יצאו, עם עלות‬ ‫הנאציזם, למסע התקרבות אל המרכיב היהודי של זהותן. גיבושה של זהות יהודית היה לצורך‬ ‫עמוק נוכח הכפשת היהדות על ידי הסביבה. מוסדות יהודיים עסקו בארגון חיי תרבות, חינוך,‬ ‫4‬ ‫סעד, וככל שהחמירו הרדיפות אף עודדו להגירה.‬ ‫רוב יהודי גרמניה ראו במסע ההתקרבות אל היהדות ומוסדותיה תשובה למצב חולף‬ ‫ושמרו בקפדנות על שורשיהם הגרמניים תוך תקווה שבבעתיד, עם התמוטטות המשטר הנאצי,‬ ‫יזכו לחזרה לגיטימית אל חיק החברה הגרמנית. מי שלא הסתגלו למצב ולא עזבו את המדינה,‬ ‫ניקלעו למשבר קיצוני.5 במצב זה היו גם שבחרו בהתאבדות. מספר המתאבדים עלה ככל שהחריפו‬ ‫הרדיפות. השיא הראשון היה בעת החרם של אפריל 1133. אז דברו על 331 עד 330 מתאבדים,‬ ‫השיא השני היה בעת פרעות נובמבר 1133 והשלי עם הגירוש. התאבדות הייתה אקט קיצוני, אך‬ ‫העלאת רעיון ההתאבדות כאפציה ממשית הייתה נפוצה. על החרדה מפני התפשטות התופעה‬ ‫מעידה פנייה פומבית, מאמצע שנת 1133, של ראשי קהילת קלן (‪ )Cologne‬ורבניה אל חברי‬ ‫הקהילה, גברים ונשים:‬ ‫" שימרו על אומץ הלב ועל הרצון בחיים, על האמונה באל ובכם עצמכם. אל תבחרו בדרך אל החשיכה‬ ‫שאין ממנה חזרה. חישבו על יקיריכם, שתותירו אחריכם, על צערם ועל מצוקתם. זיכרו את גורל העם היהודי‬ ‫6‬ ‫ודבקו בתקוה לעתיד טוב יותר!".‬ ‫הדעת נותנת, שבתקופה זו מספר הנשים שבחרו בהתאבדות היה נמוך ממספר הגברים.‬ ‫נשים נשאו בעול המשפחה והבית כמובן בעול גידול הילדים. העלבון על הדחייה בידי החברה‬ ‫הגרמנית היה בשבילן צורב פחות, ואף נועד להן תפקיד מיוחד בדרך השיבה אל היהדות ובשמירת‬ ‫7‬ ‫המסורת היהודית בחוג המשפחה.‬ ‫השבר חל, כפי שזה עולה מזיכרונותיהן של נשים רבות, בשנת 3033 על גזירותיה‬ ‫ואירועיה. חובת הרישום, מסירת הרכוש, ההכנות לקראת הגירוש וריכוז היהודים בבתים יעודיים‬ ‫היו אירועים טראומטיים, שהותירו את הנשים ללא אשליות לגבי העתיד. נראה שהגרוע מכל‬ ‫בשלב זה היה מסירת הדירה, הריכוז ב'בתים יהודיים' או אף בריכוזים מיוחדים, מעין גטו. בעיני‬ ‫הדוויג אמס (‪ )Hedwig Ems‬למשל, בת 72 באותה עת, נפתחה מסכת הרדיפות כאשר נדרשה לעזוב‬ ‫את מקום מגוריה. בנקודה זאת פותחים זיכרונותיה הכתובים.8 מאז ועד שעזבה את ברלין היה‬ ‫עיקר דאגתה למצוא קורת גג. בחיבורה נזכרות בטווח של שנה וחצי שבע דירות שונות, רובן‬ ‫שימשו לפרק זמן קצרים ביותר. בהקשר זה מעלה הדוויג אמס בפעם הראשונה את האפשרות‬ ‫לשלוח יד בנפשה: 'שקלנו התאבדות ברצינות רבה'. והיא מספרת על השאלה שנשמעה תדירות בין‬ ‫2‬
  • 3. ‫יהודי ברלין בימי אוקטובר 3033 עם תחילת הטרנספורטים למזרח: 'האם בכוונתך להתאבד או שתתן‬ ‫9‬ ‫להם להגלות אותך?' ואמנן חמישה גברים ושבע נשים מבני משפחתה הקרובה התאבדו.‬ ‫הילדגרד הנשל (‪ ,)Hildegard Henschel‬רעייתו של היו"ר האחרון של קהילת ברלין, מוריץ‬ ‫הנשל, בסוקרה את הטרנספורטים הראשונים שעזבו את ברלין למזרח, כותבת: 'ההתנגדות היחידה‬ ‫01‬ ‫האפשרית הייתה איבוד לדעת'.‬ ‫הבחירה בין התאבדות לבין יציאה בטרנספורט, אותה שקלו נשים יהודיות בגרמניה,‬ ‫מצביעה על שינוי מהותי בערכיהן ובתפיסתן את מהותן. המוות בסיטואציה שיצרו הנאצים, נראה‬ ‫כשחרור מן הסבל הפיזי והרוחני שהן עתידות לחוות ומהכורח להתמודד על שינוי ערכים המתחייב‬ ‫מהחיים הצפויים, אם כפליטות בפולין ואם כאסירות בגטו או מחנה ריכוז. הבחירה בחיים הייתה‬ ‫כרוכה בהתמודדות עם עתיד בלתי ידוע, עם ניתוק ממסכת הערכים ותפיסות העולם על פיהן חיו,‬ ‫הקימו משפחות וחינכו את ילדיהן.‬ ‫נשים יהודיות רבות שהגיעו לטרזיינשטאט ראו בהתאבדות אופציה אפשרית. עוד בדרך‬ ‫מתחנת הרכבת אל הגטו עולה מחדש במחשבותיה של אלסבת ארגוטינסקי (‪)Elsbeth Argutinski‬‬ ‫רעיון ההתאבדות:‬ ‫" צעדנו למקום המרוחק כשלושה קילומטר מתחנת הרכבת עם מטען היד שלנו בגשם וסופת שלג, כל זה‬ ‫11‬ ‫אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מחשבתי היחידה הייתה חרטה שלא לקחתי ורונל לפני כן".‬ ‫קטה מנדה (‪ ,)Kaethe Mende‬בת 65, שהגיעה מברלין לטרזיינשטאט בספטמבר 7033, תארה רשמים‬ ‫מהימים הראשונים בגטו:‬ ‫" התמותה הייתה רבה מאד, בייחוד בשבועות הראשונים. לפי זכרוני מתו כמעט עשרים בני אדם. כשליש‬ ‫מהאוכלוסיה החדשה. מדובר באנשים קשישים שעקב הזעזועים והיאוש נפטרו מבלי לחלות קודם. פשוט‬ ‫21‬ ‫כבו".‬ ‫בזיכרונותיה של ילדה בשם אינגה אוארבכר (‪ )Inge Auerbacher‬מוזכרים הימים הראשונים‬ ‫בטרזיינשטאט באותו הקשר. זמן קצר לאחר שהגיעה לגטו, יחד עם אביה, הבחינו שניהם בגבר‬ ‫קשיש שעמד לקפוץ מפתח בעליית הגג של קסרקטין דרזדן.‬ ‫להפתעתם זיהו אותו כאחד מאנשי הטרנספורט שלהם. האב הצליח למשוך אותו חזרה‬ ‫אל הבניין, ולאחר שיחה ממושכת ודברי עידוד מרובים הצליח לשכנע אותו לוותר על רעיון‬ ‫הקפיצה. בבוקר המחרת, כאשר יצאו לחצר הקסרקטין, הבחינו בגופתו של אותו קשיש מוטלת‬ ‫31‬ ‫בחצר.‬ ‫המסע ברכבת, הדרך המתישה מהתחנה לעיר המבצר טרזין, הביקורת ב'שלוייסה',‬ ‫המפגש עם תנאיי הקיום בגטו, ועם הקשים שבהם, שהיו נחלת הקשישים, במקום החסיון בבית‬ ‫אבות מסודר, כפי שהובטח להם והוסכם עמהם בחוזה חתום שתמורתו שלמו במיטב כספם – כל‬ ‫זה נחת עליהם לעתים תוך פחות מ- 07 שעות. בימים הראשונים היו הקשישים כמוכי הלם41.‬ ‫הדוויג אמס מספרת על הכאב הקשה על אובדן ידידים, שאיתם ציפתה להיפגש עם בואה לגטו,‬ ‫אשר לא הצליחו להתגבר על הלם הימים הראשונים:‬ ‫3‬
  • 4. ‫בבוקר המחרת הלכתי [לקסרקטין] ל"מגדבורג" [משכן המינהל היהודי] לברר כמה כתובות. הייתה זו‬ ‫התנסות מרה. אלה שאודותיהם שאלתי, חלקם כלל לא הגיעו לכאן והאחרים כבר מתו. קרובי, בני הזוג‬ ‫לווינשטיין, ברור לי שהתאבדו, שכן שניהם ניפטרו באותו יום וידעתי שהיה ברשותם לומינל. החדשות הללו‬ ‫51‬ ‫דיכאו אותי מאוד" .‬ ‫אלזה דורמיצר (‪ ,)Else Dormitzer‬ילידת ברלין, 2213, משוררת, הגיעה לגטו טרזיינשטאט‬ ‫מווסטרבורק (‪ )Westerbork‬יחד עם 637 יהודים הולנדים שנשלחו לטרזיינשטאט בפברואר 103361.‬ ‫בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" באחד הימים אושפזה אצלנו אישה מבוגרת שסירבה לקבל מזון כלשהו, כי לא רצתה לחיות. למרות כל‬ ‫המאמצים להצילה, איש לא הצליח להשפיע ולשנות את החלטתה הנחרצת. ואמנם כעבור שמונה ימים‬ ‫נפטרה האישה מרעב: היא באמת לא לקחה מזון לפיה בשום צורה שהיא"71.‬ ‫רזי ווגליין (‪ ,)Resi Weglein‬הגיעה לגטו בשנת 7033 כשהייתה בת 10, מאולם (‪-)Ulm‬‬ ‫גרמניה. כל שנותיה בטרזיינשטאט, עד ליום השחרור, עבדה כאחות בחדר החולים לגברים, בעיקר‬ ‫קשישים מהרייך. בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" יום יום מתו בחדר מס' 06 חמישה או שישה גברים. היו שעצביהם לא עמדו להם והתאבדו ולא נסינו‬ ‫להחזירם לחיים. אין ספור אנשים סיימו את חייהם מרצונם בקפצם מהבלוסטרדות ומחלונות בעליית הגג.‬ ‫מראה המתאבדים היה מחריד, כל עצמותיהם היו שבורות. בתקופה זו היינו כל כך קשוחים שהתפעלנו‬ ‫מגבורתם של המתאבדים והרגשנו יותר קנאה מצער"81.‬ ‫המוות נלווה לחיים בגטו כל העת. הדוויג אמס העריכה, שכל יום מתו בטרזניישטאט בין‬ ‫373 ל 363 איש:‬ ‫"ברחובות הייתה תנועה מתמדת של אנשים שנשאו גופות על גבי לוחות עץ. המתים היו מכוסים רק בבגד‬ ‫דק. זה היה נורא. טקסי אשכבה לנפטרים נערכו במרתף גדול. עד שלושים ארונות היו מוערמים זה לצד זה‬ ‫וזה על זה. רב היה נושא דברים ואחר כך הובלו הארונות החוצה והועמסו על עגלה. אפשר היה לעקוב‬ ‫91‬ ‫אחריה רק כמה צעדים, עד קצה הגטו. תוך זמן קצר נעלמה העגלה מן העין ויותר מכך לא ידע איש ".‬ ‫תאוריהם המדוייקים של אמס ושל נשים נוספות מן הרייך על נוהגי הקבורה בטרזיינשטאט‬ ‫מרמזים, שהן נהגו לההשתתף לעתים קרובות בטקסי הלוויה. התקופה עליה כותבות אמס‬ ‫ואחרות הייתה מן הקשות ביותר בגטו. בספטמבר 7033 הגיעה הצפיפות לשיא. כ- 333,06 יהודים‬ ‫נדחסו בעיר שנועדה ל- 333,2 תושבים. כתוצאה מהצפיפות, מהיעדר תנאיים סניטרים, מן‬ ‫המחסור באמצעים רפואיים, מן התזונה הלקוייה והחורף הקשה פרצו מגפות, שקורבנותיהן היו‬ ‫בעיקר הקשישים, בשיעור שלא היה לו תקדים02.‬ ‫4‬
  • 5. ‫ריבוי התמותה הביא לשינוי בסדרי הקבורה. אלסבת ארגוטינסקי, שהגיעה לגטו בפברואר‬ ‫1033 תיארה ביומנה את הנהלים החדשים:‬ ‫" כאן שורפים את המתים בצוותא ושום מצבה לא מזכירה את קיומם של הטובים והרעים, של החשובים‬ ‫והחשובים פחות. הם פשוט נעלמים וכך זה יהיה כנראה באירופה החדשה ובעולם שייתגבש אחרי המאבקים‬ ‫האיומים האלה, מחיקת הזהות הפרטית, מסה קולקטיבית בקיום ובאי קיום"12.‬ ‫ארגוטינסקי רואה בשינוי נהלי הקבורה סימן ברור לקיצו של העולם, כפי שהיה לפני‬ ‫הנאציזם. שינוי נהלי החיים בגטו הוא בעיניה עדות למהפך ערכים באירופה ובעולם כולו. על פי‬ ‫הבנתה חשפה מלחמת ההישרדות בגטו אמת חדשה על טבע האדם והחברה, ששוב לא יהיה אפשר‬ ‫להתעלם ממנה. מדבריה משתמעת השלמה עם אבדן הערכים הישנים שכשלו. והיא לא הייתה,‬ ‫כמובן, בודדה. בתפיסת עולמן של הנשים הקשישות יוצאות הרייך חלו שינויים מפליגים באשר‬ ‫לערך החיים ולמשמעות המוות. החיים חדלו להיות מקודשים, המוות הצטייר כמוצא שיש בו מן‬ ‫הפיתוי. שינוי זה לא נעלם עם נפילת הנאציזם. עם השחרור מהמחנות וחזרתן למקומות מוצאן,‬ ‫בא הכאב על אבדן עולם הערכים. הספקות ליוו את הנשים הללו עד ימיהן האחרונים. בהתייחסה‬ ‫לחוויות השחרור כתבה הדוויג אמס:‬ ‫"השיבה לברלין הייתה סיום מדכא לאותן שנים איומות וחזרה עצובה זו הייתה רק ראשיתו של צער עמוק‬ ‫לאין שעור, כאשר היכתה בי הודאות שריכרד לא יחזור. תמיד קיויתי לפגישה מחודשת והאמנתי כי תגיע.‬ ‫22‬ ‫אילו ידעתי קודם את העתיד לבוא, הייתי שמה קץ לחיי" .‬ ‫********‬ ‫אבדן החרות‬ ‫לפני הגירוש היה הזימון לקראת לקראת פינוי האיום העיקרי בפניו עמדו הנשים‬ ‫הקשישות מן הרייך. בקרב הקהל רווחו שמועות על האופן שבו מתנהלים הטרנספורטים. נשים‬ ‫הכינו עצמן לקראת המסע. הן ארזו מזוודות ותרמילי גב ומילאו אותם בכל הנחוץ לדעתן, כדי‬ ‫לדבוק באורח חיים תקין. הכינו מצעים, כלי מטבח, בגדים, תרופות, כלי תפירה, כלי כתיבה וציור,‬ ‫צילומים משפחתיים, ספרים, תכשיטים וחפצים אחרים במשקל כולל של 36 קג', כפי שהתירה‬ ‫הפקודה. ההכנות לקראת הטרנספורט הגבירו את המתח והפחד. כל צילצול בפעמון היה גורם‬ ‫חרדה קשה. קטה ברסלאואר (‪ ,)Kathe Breslauer‬ילידת ברלין, 3513, רשמה על כך בזיכרונותיה:‬ ‫" חפצי לבוש נבחרו בקפדנות והחבילות עמדו מוכנות לנסיעה, אמנם עוד שנה השאירו אותנו בדירתנו. אך‬ ‫לא הייתה שימחה במעוננו, הרגשנו בודדים ומבודדים; ברחוב לא העז איש לברך אותנו לשלום, רק פה ושם‬ ‫סר אלינו ידיד אמיץ שהביא לנו דברי מחיה שלא יכולנו להשיג בעצמנו. בכל השכונה ידעו על יציאתנו‬ ‫הקרובה, נישאלנו אם יש לנו חפצים למכירה, מפות שולחן, רהיטים וכו'. עם כל דפיקה בדלת נפל עלינו‬ ‫פחד, שמא הם באים. היינו במצב רוח ירוד ואמרנו לעצמנו יהיה אשר יהיה עלינו להעלם. והנה באה פקודת‬ ‫הפנוי לטרזיינשטאט. נאמר [על טרזיינשטאט] שישנם בעיר בתי הבראה ובתי אבות וכי זהו מקום שגרמניה‬ ‫יכולה להתפאר בו. גם אם לא האמנו בכל הפרטים, קיווינו ונטינו להאמין שהמצב בטרזיינשטאט סביר.‬ ‫למרות זאת עלינו בלב כבד על המשאית שהמתינה לנו"32.‬ ‫5‬
  • 6. ‫באותם חדשים המתינה בביתה, אף היא בברלין, הדוויג אמס. היא זוכרת רעד, שיתוק והלם עם‬ ‫ההודעה להמתין למשאית הפנוי, ב- 77 באוקטובר. היא מתארת את האכזבה על חולשתה זו. הרי‬ ‫זו הייתה בחירתה.42 ואילו החברותא של המגורשים במחנה האיסוף ברחוב גרוסה המבורגר, בית‬ ‫אבות יהודי לשעבר, דווקא הטיבה עמה. עתה הרגישה מוגנת אחרי ימים רבים של פחד. נשים‬ ‫כמותה, אחיות לגורל, התחלקו אתה במה שהיה. המרוץ אחרי קורת גג הסתיים. צלצול הפעמון‬ ‫חדל לאיים. אמס לא התלוננה על בגדיה שנגנבו ממנה בזמן הבדיקה והייתה אסירת תודה על‬ ‫שנותרו לה שכבות הלבוש שעטתה על עצמה לקראת היציאה. ארבעה עשר פרטי לבוש, אלה יהיו‬ ‫כל בגדיה בגטו52.‬ ‫הרכבת לטרזיינשטאט הייתה מגיעה עד תחנת בוהושוביצה (‪ ,)Bauschowitz‬מהלך שלושה קילומטר‬ ‫מהמבצר. בדרך הגיעה אל האחיות ברסלאואר שמועות בדבר האמת על טרזיינשטאט:‬ ‫" ספרו לנו על הסבל הצפוי לנו, על הרעב, הדיור הגרוע, על חוסר הנוחיות. דברים אלה עמדו בניגוד מוחלט‬ ‫לכל מה שסיפרו לנו בברלין"62.‬ ‫אחרי שנסתיים המסע הרגלי המפרך הגיעו לגטו, באפיסת כוחות. המצטרפות החדשות‬ ‫הובאו אל ה'שלויסה'72. שם, בשעת בדיקת החפצים, שוב נלקחו מהן פריטים שונים מחפציהן.‬ ‫מהדוויג אמס לקחו את מעט הרכוש שעוד החזיקה בו: תרמוס, פנס, תרופות. אחר כך הובלו‬ ‫בשבילי הגטו לעבר המגורים. למעלה מחמישים מיטות עץ, "לוחות עץ" לדבריה של אמס, בכל‬ ‫חדר. עוד באותו לילה- ביקור ראשון בבית השימוש:‬ ‫" לא האמנתי למראה עיני כאשר הובלנו לחדר שבתי השימוש ניצבו בו זה בצד זה, שישה בשורה. ניראה לי‬ ‫בלתי אפשרי להשתמש בהם. לא היינו לבד בחדר. ישבו שם אחרות ואחת מה הרגישה ברע... הייתי אומללה‬ ‫עד יאוש. מחשבתי היחידה הייתה כיצד לשים קץ ליסורים הללו מהר ככל האפשר. שמחתי על מנת הורונל‬ ‫82‬ ‫שלי, שלא התגלתה בחיפושים שנעשו בחפצי."‬ ‫הימים הראשונים בגטו היו רצופים גילויים קשים נוספים, שהיו כרוכים בכאב, באכזבה‬ ‫ובהשפלה. הדוויג אמס לא השתמשה בכדור הרעל, ולאחר שנזקקה ל'שירותים' חזרה לישון על‬ ‫לוח העץ שנועד לה, בקומה השלישית של מיתקן ה'מיטות'. כל הלילה הקפידה לא לזוז, פו תיפול.‬ ‫הבוקר הביא גילויים חדשים: פשפשים ופרעושים במזרונים, החדר לא היה אלא אורווה דמויית‬ ‫כלא שחלונותיה מסורגים. דיכאון הציף אותה. שתי נשים ותיקות הבחינו בדכאונה וניחמו אותה:‬ ‫'את תתרגלי, בדיוק כמו שאנחנו התרגלנו'. עד מהרה היא אכן התאוששה. שוב בחרה לוותר על‬ ‫אופציית ההתאבדות והסתגלה לחיים על חומרותיהם, על מערכת הנהלים, התקנות והחוקים.‬ ‫יומנה של אלסבת ארגוטינסקי הוא היחידי מן היומנים של קשישות הגטו שמצאתי בתרגום עברי.‬ ‫בחיות סיגנונו הוא פותח חלון להצצה, כמו בזמן אמת, לעולמה של הכותבת ובהתרחשויות בגטו.‬ ‫ב-63 במארס 1033 היא כותבת כך:‬ ‫"מה מחרידה ההכרה, שמשלנו נותרו כל כך מעטים. כמה קשה להתרגל לאבדן מושגים כמו אסטטיקה,‬ ‫תרבות ואינדיוידואליזם, כמה בלתי אפשרי לאמץ לעצמנו, כביכול, את הרגליהם של הבלתי תרבותיים‬ ‫6‬
  • 7. ‫ביותר. אך בכל זאת ההתחלה לא הייתה קשה ביותר, כי טרם סבלנו מרעב, עדיין היינו בעלי אומץ, בריאות‬ ‫וכוח נפשי ולעתים שמחים ומר וצים שאנחנו מסתדרים על אף הכל. אחרי שבועיים באמת כבר התרגלנו,‬ ‫אפילו למחראות שנמצאו בחצר"92.‬ ‫הסתגלות האסירות לצפיפות ולרעש תמידי, לצורת האכילה, לאיכות המזון והמים‬ ‫מרמזת על גמישות ביכולתן של הנשים, גם זקנות, לשבור במצב קיצוני מוסכמות והרגלים ולוותר‬ ‫על ערכים שבהם גדלו ושלאורם חינכו את ילדיהן. גמישות זו אפשרה להן לשרוד בתנאי הגטו.‬ ‫לעיתים קרובות חלמו על הימים בהם יוכלו לשוב ולישון על מיטה מוצעת ונקייה, לשבת ליד‬ ‫שולחן אוכל מבהיק וערוך כהילכתו, לבשל שוב ארוחות נהדרות. הגמישות במנהגי האכילה‬ ‫התפתחה לאט. היה זה תהליך הסתגלות שנימשך ימים רבים. רזי ווגליין תארה את המזון‬ ‫וחלוקתו, כפי שחוו זאת היא ואימה הזקנה:‬ ‫" חילקו קפה בחצר בחבית גדולה ומלוכלכת. היה זה נוזל עכור בטעם מי מדמנה, אדם אחד חילק, לכל מי‬ ‫שהחזיק בידו תלוש מזון, רבע ליטר מהנוזל הזה. המונים עמדו בתור, לרוב כאלה שמקרוב באו. שמחנו מאד‬ ‫לפגוש בינהם מכרים. בשעה 11 חולקה ארוחת צהריים, מרק מימי חסר תוכן, 002 גרם תפוחי אדמה שחורים‬ ‫ועשירית הליטר רוטב בלתי ניתן לזיהוי. בימים הראשונים עוד החזקנו מלאי של לחם ונקניק וויתרנו על‬ ‫הארוחה, אחר כך אכלנו כל מה שקיבלנו וחלינו כולנו. אמא ואני קבלנו אוכל בעליית הגג. המתנו שם‬ ‫שעתיים בקרוב לחלוקת המזון. פעם בארבעה ימים חולק לחם. בכל יום שישי חולקו 05 גרם סוכר ושלוש‬ ‫פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 02 גרם מרגרינה. חלוקת המזון לא התנהלה בשלווה. האנשים עמדו בתורים‬ ‫ארוכים, לפעמים שעה וחצי, עד שזכ ו לקבל את מנת האוכל הדלה והקרה. העמידה הממושכת בתור, בכל‬ ‫מזג אוויר, גרמה מרירות רבה. המצב היה גרוע במיוחד כאשר הגיעו טרנספורטים חדשים. החדשים סבלו‬ ‫שבועות עד שהתרגלו למנות האוכל הזעומות ולטיבן הירוד. הנסיון לימד אותנו שאפשר לחנך את הקיבה.‬ ‫היו אגפים בקסרקטין דרזדן שלא היו בהם צינורות מים. הובלנו מים מהבאר שבחצר, ותמיד היה תור.‬ ‫בתחילה היו ימים שבהם לא היו מים בכלל, או שהיו בעלי צבע אדום, שלא היה אפשר להשתמש בהם.‬ ‫לימים הרחיבה ההנהלה היהודית את רשת אספקת המים, אך גם אז לא הגיעו לקומות העליונות. לחם הובא‬ ‫על גבי עגלות קבורה, שנאספו מקהילות צ'כיה. בתחילה הזדעזענו, אך בסופו של דבר קיבלנו בשמחה את‬ ‫03‬ ‫מנות הלחם שלנו, אפילו מעגלת קבורה. לעתים היה הלחם מעופש, אך אכלנו אותו גם כך מחוסר ברירה".‬ ‫ככל שהציק לדוויג אמס הרעב, בכל זאת הייתה צריכה להתגבר כל פעם מחדש על‬ ‫הסלידה מהלחם, מאופן חלוקתו ומניקיון המחלקים:‬ ‫" פרק קשה היה גם קבלת הלחם, במיוחד לי, שבטבעי הייתי בררנית. מבין הנשים שהיו נשלחות להביא את‬ ‫ככרות הלחם, היו רבות שלא הייתי מעיזה ללחוץ את ידיהן. הן נשאו את הכיכרות בתוך בגדיהן המלוכלכים.‬ ‫זה היה מחריד. לא עזר שהלכתי להביא את הלחם בעצמי. הכיכרות היו נערמות זו על זו, נספרות ואחר כך‬ ‫נפרסות. לא הייתה שום אפשרות לברור. הייתי ברת מזל לאכול בקערית שלי ובמזלג שלי שהייתי שוטפת‬ ‫בעצמי. למרות הכל הייתי אוכלת את הלחם, אחרי שניגבתי אותו במפית, פעולה שלא הייתה יותר ממחוה‬ ‫13‬ ‫סימלית."‬ ‫7‬
  • 8. ‫השותפות שנכפתה על קבוצת הנשים, אחיות לגורל, תבעה שינוי במערכת הערכים ובזהות‬ ‫האישית. הן נאלצו להשלים עם הצפיפות, עם העדר הפרטיות, עם החשיפה המתמדת, עם העדר‬ ‫הסדר והזוהמה. הדוויג אמס, קטה ברסלאואר, אלזה דורמיצר, אלסבת ארגוטינסקי, קטה מנדה‬ ‫ואחרות כמותן, קיבלו את כללי המשחק החדשים בתוקף ההכרעה המוקדמת לחיות, לשרוד עד‬ ‫סוף המלחמה ולשוב ולפגוש את יקיריהן. אך החיים בגטו דרשו יותר מהסתגלות לאובדן החרות,‬ ‫לצפיפות, לרעב ולתנאים פיזים קשים. בגטו טרזיינשטאט היה פחד מתמיד מפני השילוחים‬ ‫למזרח. בנושא השילוח מספרת הדוויג אמס:‬ ‫" כששאלתי את גברת הן על אודות גברת רוזנברג, שמעתי שהיא כבר נישלחה מטרזיינשטאט בטרנספורט.‬ ‫הופתעתי לשמוע זאת. לא היה לי מושג על כך, שגם מכאן נשלחים אנשים למחנות ריכוז אחרים.‬ ‫הטרנספורטים האלה היו החלק הקשה של החיים בטרזיינשטאט. מדי פעם היו מתעוררות שמועות: 'שמעת‬ ‫כבר? בקרוב מאוד יצא עוד טרנספורט.' הדברים היו נלחשים שוב ושוב מפה לאוזן עד שיום אחד היו‬ ‫למציאות. באמצע הלילה הגיעו אנשים והביאו איתם רשימות שהוכנו בקסרקטין 'מגדבורג'. הכללים שהינחו‬ ‫את האס אס בבחירת הקורבנות האומללים לא היו קבועים ועוררו תהיות. פעם נלקחו בני 07 ומעלה ופעם רק‬ ‫בעלי כושר עבודה. איש לא ידע אם ומתי יגיע תורו, וכל יושבי טרזיינשטאט חיו בחרדה מפני הרשימות‬ ‫23‬ ‫הללו".‬ ‫חודש אחרי בואה של הדוויג אמס הגיע לגטו קטה ברסלאואר, כבר בימים הראשונים‬ ‫לבואה חוותה ברחוב חוויה קשה:‬ ‫" ברחוב תורים ארוכים לאין סוף. אנשים רצוצים, צועדים בקושי ובאיטיות אל תחנת הרכבת באושביצה. היה‬ ‫זה משלוח למזרח. חיזיון מזעזע. אנשים נראו כנכנעים לגורלם ואינם מסוגלים להביע את המתחולל בליבם‬ ‫פנימה. לא אשכח מראה זה לעולם. לחוויה הקשה נוסף גם הפחד, מתי יגיע תורך? פחד זה לא הרפה משך‬ ‫כל השהות בטרזיינשטאט והיה גרוע ומר אף יותר מהרעב שסבלנו ממנו קשות"33.‬ ‫למרות שלא ידעו לאן מובלים האסירים, ראו הקשישים בטרנספורט פסק דין מוות.‬ ‫המחשבה על הסתגלות מחודשת למחנה אחר, שעל פי ההגיון הגרמני המוכר ועל פי הנסיון היהודי,‬ ‫היה חייב להיות גרוע מטרזיינשטאט, נתפסה בעיני הנשים מן הרייך כסוף הדרך. ולא ניתן לעשות‬ ‫דבר. היה זה בעיקר עניין של מזל וגם, במידה פחותה, שאלה של פרוטקציה. לחרדה מפני‬ ‫הטרנספורט היו נתונים כל יהודי הגטו, גם אלה שנכללו ברשימות בני החסות של 'מועצת הזקנים'.‬ ‫הנשים הקשישות ניסו 'להתעלם' מן הסכנה. ואמנם היו מהן שלא נפגעו בה. הנשים שאת‬ ‫זיכרונותיהן קראתי שרדו ושוחררו בסוף המלחמה. נשים זקנות נותרו בטרזיינשטאט אף אחרי‬ ‫השילוחים הגדולים של ספטמבר-אוקטובר 0033. הנאצים הניחו להן, אולי מפני שחשבו שמותן‬ ‫קרוב ממילא. בין הנשים הזקנות שנשלחו בטרנספורטים למזרח לפני ספטמבר 0033 לא חזרה אף‬ ‫אחת. הסיכוי היחידי שלהן להשאר בחיים היה בהשארותן בגטו. תנאי זה כשלעצמו לא הבטיח‬ ‫חיים. בשנות קיומו של הגטו נפטרו ממחלות ומרעב 021,33 נשים, 663,73 יוצאות הרייך ומהן‬ ‫070,33 קשישות שגילן עלה על 65 שנים.43 חלק מן המחלות שרווחו בגטו היו במובהק אופייניות‬ ‫53‬ ‫לגיל הזיקנה.‬ ‫8‬
  • 9. ‫נשים קשישות לא מעטות הגיעו לגטו עם בעליהן. המאמץ להשיג מזון נוסף כדי לחזק‬ ‫ולעודד את הבעל הדועך היה עסוק מרכזי לנשים רבות. ולמרות המאמץ נאלצו בדרך כלל לראותו‬ ‫נחלש, חולה ולבסוף מת. בריאיון שנעשה אחרי המלחמה עם אישה מברלין, ילידת 1213, שהגיעה‬ ‫עם בעלה בספטמבר 7033, היא מספרת על המאמצים הרבים שעשתה כדי להציל את חיי בעלה:‬ ‫" בחודשים האחרונים לחיי בעלי יכולתי לבקר אותו כאשר רציתי, גם מחוץ לשעות הביקור הקבועות. רק‬ ‫בשעת ביקור הרופאים הייתי מתרחקת משם. בעלי סבל מרעב קשה. כדי להקל עלי ו הייתי עוברת מקסרקטין‬ ‫אחד למשנהו במקווה להשיג מזון תמורת דבר אחר. אמרתי לאנשים שאני זקוקה למזון לבעלי החולה.‬ ‫הצלחתי פה ושם להשיג משהו עבורו. עלה בידי להרוויח מעט בעבודת פדיקור, אותה ידעתי אף שלא למדתי‬ ‫אותה מעודי. רגלי הגברים היו במצב רע. קפאון הרגליים ונזקים אחרים, עקב נעליים גרועות ומצב כללי‬ ‫ירוד, היו שכיחים מאד. עמלתי קשה למען הלקוחות שלי וטיפלתי בכ- 001 גברים ונשים מכל הגילים. לאחר‬ ‫סיום הטיפול קיבלתי פרוסת לחם אחת או שתיים, מרוחות במרגרינה, או שסוכר מפוזר עליהן. לעיתים‬ ‫קרובות קבלתי כשכר חתיכה או שתיים של מרגרינה, במישקל 02-01 גרם. השכר הנדיב ביותר שקבלתי‬ ‫פעם היה רבע ככר לחם במישקל 573 גרם. כל מה שעשיתי למען בעלי לא מנע את התדרדרותו. בסופו של‬ ‫דבר הגיע לבית החולים לחולים כרוניים, במבנה 405‪ L‬וביום 92 בספטמבר 3491 נפטר. הוא החזיק מעמד‬ ‫בטרזיינשטאט במשך שנה ושבועיים"63.‬ ‫מתו יותר גברים מעל גיל 65 מאשר נשים באותה קבוצת גיל. סימוכין לנתון זה מצויים‬ ‫בעדויות הנשים. הדוויג אמס העירה במשפט קצר: " רוב הגברים בטרזיינשטאט רעבו עד מוות"73.‬ ‫החוקרת סיביל מילטון טוענת, שלנשים יהודיות, ללא קשר לארץ מוצא, היו דרכי השרדות שונות‬ ‫מאלה של הגברים. לגבי הנשים עבודת בית הייתה מעין תרפיה מעשית. האסטרטגיה הזאת‬ ‫אפשרה להן שליטה מסויימת על חייהן. הן פיתחו קשרים של מחוייבות על רקע אמונה דתית או‬ ‫פוליטית. לעתים השתמשו באסטרטגיה של ה'דמות הנעלמת' - הנמכת פרופיל והסתתרות‬ ‫באלמוניות שאינה מעוררת חשד או סכנה. נשים היו גמישות יותר והיטיבו מגברים לעמוד במצב‬ ‫של חוסר תזונה. לפי מקור זה נשים אף השכילו לחלק את המעט שהיה בצורה נבונה יותר. נראה‬ ‫שמיומנויות שהיו להן כנשים ועקרות בית: לדאוג לבישול ולחלוקת מזון לכל המשפחה על פי‬ ‫החומרים שעמדו לרשותן, סייעו להן לשרוד בגטו.83 כל הכשורים הללו לא חיסנו, כמובן את‬ ‫הנשים מפני הדכאון בעקבות מות בעל או ידיד.93 אלזה דורמיצר העידה:‬ ‫" בעלי ואני הוכנו בהלם האשפוז הטיפוסי ששיתק את כל דפוסי התנהגותנו. בעלי לא היה מסוגל עוד‬ ‫להחלים, בעוד שאני התאמצתי והתאוששתי כבר למחרת היום כי ה בנתי שאחרת אין לשרוד במחנה. תפקידי‬ ‫הראשון היה להשיג לבעלי, שהיה בן- 47 וחולה, מיטה כדי שלא ייאלץ לשכב על הרצפה. למרות כל מאמצי‬ ‫לא הצלחתי, לצערי לעצור את התדרדרותו. הוא מת ב- 9 בדצמבר 3491 בחדר חולים כתוצאה מבצקת רעב.‬ ‫חודשים אחרי מות בעלי, רצוני לחיות הוחלש במידה ניכרת. אדישות תהומית נוכח הכל השתררה עלי.‬ ‫04‬ ‫לעורר אותי מהתרדמה הזאת ידעה רק אחותי שהגיעה בעת ההיא לגטו".‬ ‫לעתים קרובות מזכירות נשים שהן זכו לעזרה נפשית מבת משפחה או מנשים אחרות.‬ ‫לנשים קשישות רבות מן הרייך היו בני משפחה שנותרו בחיים מחוץ לגטו. קרובים אלה היו מוקד‬ ‫של געגועים ודאגה. היו מעטים שניתן להם לשלוח חבילות לאמהות הזקנות בגטו. החבילות היו‬ ‫9‬
  • 10. ‫מקור אושר כפולף: שיפור התזונה היה חיוני, ובתעודת המשלוח אפשר היה לזהות את החתימה‬ ‫של הבן או הבת הרחוקים ולדעת, שלפחות בתאריך המשלוח, עדיין היו בין החיים.‬ ‫היו קשישות מהרייך שהגיעו לגטו עם בנותיהן, נשים בוגרות בעצמן, כמו רזי וולגין ואמה‬ ‫שהוזכרו כאן. ככל שהיה אפשר המשיכו האם ובתה להתגורר באותו חדר, לעיתים דרגש ליד‬ ‫דרגש, ובהיותן יחד חיזקו האחת את רעותה. קרל פליישמן הזכיר מקרה, הממחיש את המאמץ‬ ‫שעשו נשים קשישות לשמור על תפקידן כאימהות:‬ ‫" כותבת גברת הילדה ווינר (‪ ,)Hilde Wiener‬הגרה ב 522 ‪ ,L‬מטרנספורט 52 / ‪' : I‬ביום 62 בפברואר‬ ‫[3491] יחול יום הולדתה ה- 55 של בתי וברצוני לשמח אותה. היא עובדת כאן בבית כאחות וירדה מאד‬ ‫במשקל. לצערי לא מקבלות אחיות הבתים שום תוספת או מנות כפולות. אינני רוצה לעמוד ביום הולדתה‬ ‫בידיים ריקות בפעם הראשונה אחרי 55 שנים. מותר לי עתה להציג בקשותי? סוכר, מרגרינה, סולת, קמח,‬ ‫אטריות, פתיתי שבולת שועל, קוביות מרק, גזר, כרוב, שום ובצל. אולי יש גם אבקת חלב? כמובן שאת‬ ‫הנקודות לקבלת מזון אעביר אליך'. אני חוזר למשרד ומכתיב מהר מכתב למרת הילדה ווינר, בו אני מברך‬ ‫בשם רשות הבריאות, את בתה ביום הולדתה ה- 55 (בת כמה האם?), אבל בצער רב אני מודיע לה שאין לנו‬ ‫מחסן מזון ואין לנו אפשרות להשיג דבר מהמבוקש"14.‬ ‫בכרטסת ארכיון בית טרזיינשטאט מצאתי את תאריך הלידה של האם - 0513.2.17 ואת‬ ‫מועד שריפת גופתה בטרזיינשטאט - יולי 0033.‬ ‫אבדן החירות וההסתגלות לתנאי הקיום בגטו הכתיבו שינויים מפליגים בדפוסי‬ ‫ההתנהגות של הנשים הזקנות שהצליחו להתקיים. הוויתור על נקיון ופרטיות, ההשפלה שברעב‬ ‫ותוצאותיו, המחלה והמוות, כל אלה היו למוקדים שסביבם התנהלו החיים. מלחמת הקיום,‬ ‫הפיזי והרוחני, קבעו אמות מידה חדשות, אותן קיבלו הנשים הזקנות ביכולת דומה לזו של הנשים‬ ‫הצעירות, בהבדל מהותי אחד, ככל שהנשים היו זקנות יותר תנאיי הקיום שלהן בגטו היו‬ ‫אובייקטיבית גרועים יותר.‬ ‫ה'הסתגלות' לתנאים ששררו במגורי הנשים הזקנות היו תנאי הכרחי לכל סיכוי לשרוד. בתוך‬ ‫שבוע עד שבועיים חלה הסתגלות, או לחילופין, ויתור על כל מאבק. היה זה סנדרום מוכר‬ ‫שהפסיכולוגים בגטו התיחסו אליו. הפסיכולוג הצ'כי ז'ירי דיאמנט (‪ )Ziri Diamant‬כתב, שהמפגש‬ ‫עם תנאיי הקיום בגטו היה כרוך לגבי האסיר החדש במשבר מנטלי קיצוני, שכונה על ידי ויקטור‬ ‫פרנקל, כאשר התיחס לנושא, טראומה נפשית - ”‪ .42“Psychic Shock‬בהמשך כותב דיאמנט:‬ ‫‪This “psychic shock” could cause rapid death of weakened individuals, mainly elderly people, and in‬‬ ‫.34 ”‪the case of others there usually was a more or less rapid adaptation to the new living conditions‬‬ ‫הדוויג אמס, שרצתה למות אחרי ביקורה הראשון בבית השימוש, שינתה את דעתה לחלוטין‬ ‫לאחר זמן קצר:‬ ‫" מי שאינו מצליח להרדם יכול לפנות לבית השימוש, שם אפשר תמיד למצוא שותפים לשיחה. השירותים‬ ‫תמיד שימשו מקום מפגש, להחלפת חפצים, למיקוח ולשיחה ואפילו מתכונים לבישול נדונו שם. כך היה,‬ ‫44‬ ‫אף שמכל נקודת מבט הגיונית השהיה במקום כזה הייתה צריכה להחשב כעונש."‬ ‫11‬
  • 11. ‫מוקדי אור בודדים בחשכת הקיום בגטו היו המפגשים בין הנשים - בעבודה, בחדרי‬ ‫המגורים, בתור לאוכל ובמחראות. הכמיהה לתמיכה, לידידות ולהשתתפות בקשייהן ובחוויותיהן‬ ‫של נשים אחרות עולה מן הזכרונות כצורך חיוני של האסירות. התמיכה והעזרה היו הדדיים. מי‬ ‫שהייתה נתמכת במיקרה אחד, נמצאה מושיטה כתף מסייעת במיקרה אחר. קשרים כאלה לא היו‬ ‫תלוייה בהכרות ממושכת או בידידות עמוקה. בקרב הנשים הקשישות הייתה התגייסות כללית,‬ ‫אחת למען השנייה, הכל בהתאם למצבה של האישה, כישוריה ומעמדה בקבוצה. בקיומה של‬ ‫האחת הייתה טמונה תקותה של האחרת לשרוד.‬ ‫**********‬ ‫יהודים צ'כים ויהודים גרמנים - מפגש תרבויות‬ ‫עם הגיען לגטו, התנסו נשות הרייך בקושי נוסף ובלתי צפוי. בעל כורחן נתפסו על ידי האסירים‬ ‫הותיקים כנציגות השפה, התרבות והמסורת הגרמנית השנואה. המפגש המאכזב ביניהן לבין‬ ‫היהודים הצ'כים מוזכר ביומנים ובזיכרונות, לעתים קרובות בנימות עלבון ותמיהה. כתבה על כך‬ ‫הדוויג אמס:‬ ‫" דימינו שבצ' כוסלובקיה נמצא ארץ ידידותית, שותפה לנו בשנאה להיטלר ולמרעיו. הייתה זו אכזבה מרה‬ ‫לגלות שהצ' כים שנאו אותנו, באותה מידה ששנאנו אנחנו את היטלר. הם ראו בנו אחראים לצרות שנפלו‬ ‫54‬ ‫עליהם. לא נחשבנו בעינהם עמיתים לסבל אלא גרמנים, וככאלה, שנואים"‬ ‫יחס זה של היהודים הצ'כים ליהודים שהגיעו לטרזיינשטאט מגרמניה גרר בלבול זהות‬ ‫ובעיקבותיו תסכולים וקשיי קומוניקציה. הנשים מהרייך נראו בעיני הצ'כים מגוחכות:‬ ‫"אני רואה אותן, נשים לבנות שיער עם כובעים שחורים, שמלות שחורות וכסיות, עם מקלות הליכה בעלי‬ ‫ידית של כסף וארנקים אלגנטים, כאילו נסעו למקום מרפא. אב ל הכל היה תמיד מקומט, מעוך, מלוכלך‬ ‫וספוג ריח הפרשות, תוצאות הנסיעה הממושכת בקרונות סגורים מבלי להתרחץ במשך ימים"64.‬ ‫הלבוש המגוחך, הנימוסים שלא התאימו למציאות הגטו, השפה הגרמנית, המבטא‬ ‫והמנהגים שהיו חלק מתרבותן משך כל ימי חייהן, נתקלו בדחייה ברורה. קרל פליישמן, שהציטוט‬ ‫האחרון לקוח מכתביו, הזכיר ברשימותיו לא רק את המגוחך שבלבוש אלא גם את הפערים‬ ‫בתפיסת העולם בין יהודי צ'כיה ליהודי גרמניה:‬ ‫" מעניין מאד איך מתגלית כאן ההתבוללות. לא קשה להכיר יהודי מהרייך, מהפרוטקטוראט או מוינה.‬ ‫בולטים לעין גם סימני לבוש, מעילי פרווה וואלכים, כובעי פרווה או כובעים המכונים כובעי סקי, המזכירים‬ ‫בצורתם ובצבעם את יחידות המפלגה הנאצית. כמעט מיותר לדבר על אופי התבוללות מפני שהיא כל כך‬ ‫מגובשת ומקיפה הכל, עד כי לא ברור אם לפניך אדם יהודי בכלל. זה מעורר מחשבה, ניתן לומר שכל מה‬ ‫שבלתי נעים אצלנו נוצר, כנראה, על ידי אימוץ של סימנים חיצוניים, לאו דווקא התכונות הטובות ביותר,‬ ‫של העמים הסובבים, מבלי שנוצר קשר מעמיק יותר. הצטברות וצמיחה של סימנים רגרסיבים מגיעות לבסוף‬ ‫11‬
  • 12. ‫לשיאן בדיסהרמוניה, אשר בצדק נדחית, הן מצדנו והן מהצד השני. נוצרות קריקטורות, המקוממות את‬ ‫השמיים ואת האנטישמיים באותה מידה"74.‬ ‫מין הראוי לציין כאן כי ד"ר קרל פליישמן, בתפקידו כאחראי במחלקת הבריאות בגטו,‬ ‫טיפל בנשים, גברים וילדים בני כל ארצות המוצא, עשה מאמצים גדולים לשפר את מצבם של‬ ‫הזקנים. ברשימותיו הרבות ניתן למצוא אמפטיה למצב הקשה והמשפיל בו נמצאו הזקנים‬ ‫והזקנות מן הרייך. דבריו החריפים שהבאתי כאן, על הכיעור בקריקטורה שיצרו יהודי גרמניה‬ ‫מעצמם הם חלק מדיון תאורטי על רקע אידאולוגי. למעשה הוא לא דחה איש, אך דבריו מצביעים‬ ‫על דרך חשיבה, שהייתה מקובלת בקרב יהודי צ'כיה. היהודים הגרמנים נענשו על כך שנראו כה‬ ‫דומים לבני העם הגרמני שבקרבו חיו ועל ההתרחקות מכל מה שהיה יהודי. יהודי גרמניה‬ ‫המחישו, יותר מכל, את תקוות היהודים המתבוללים ואת כישלונן החרוץ של התקוות הללו.‬ ‫מורכבות המפגש הייתה קשורה גם למציאות החיים בגטו. בחודש יוני 7033 הגיעו‬ ‫טרנספורטים רבים מצ'כיה, מהרייך ומאוסטריה, האוכלוסיה בגטו גדלה מעבר ליכולת ההנהגה‬ ‫המקומית לספק שרותים סבירים. על פי לדרר הגיעו לטרזיינשטאט, 053 טרנספורטים בחודשים‬ ‫יוני עד ספטמבר 7033. בחודש יולי הגיעו עוד 16 טרנספורטים ונוספה אוכלוסיה של 123,67 נפש.‬ ‫זו תקופת שיא מבחינת קליטת יהודים לגטו. הרכב אוכלוסית הגטו השתנה לחלוטין. המצטרפים‬ ‫בתקופה זו היו 063,31 יהודים מן הרייך, 335,67 יהודים מצ'כיה ו- 773,13 מאוסטריה84. הצפיפות‬ ‫העיקה מכל מה שהיה ידוע עד אז. המטבחים עבדו יומם ולילה ולא היו די דודים כדי להכין את‬ ‫כמות המרק הדרושה על פי ההקצבה היומית94. אזל מלאי העצים לבניית מיטות, חסרו מזרנים,‬ ‫והאסירים ישנו על ריצפת הבטון החשופה05. כל פינה וכל עליית גג הפכו למקום מגורים. הצפיפות‬ ‫15‬ ‫הגיעה לכדי 35.3 מטר מרובע לאדם.‬ ‫אכלוסיית הגטו השתנתה מן הקצה אל הקצה, הדבר הגביר את אכזבתם ואת תסכולם‬ ‫של יוצאי הפרוטקטורט. גטו טרזיינשטאט היה מיועד, על פי הבטחת הנאצים למנהיגות של יהודי‬ ‫צ'כיה, להיות עיר מקלט ליהודי הפרוטקטורט, ולפי תכניתה של מנהיגות זו – מקלט של עבודה‬ ‫יוצרת, מגוננת. כבר בראשית קיומו של הגטו התברר, שהנאצים אינם עומדים בהבטחתם. עוד‬ ‫לפני שהובאו יהודי הרייך הסתבר ששונה הייעוד של הגטו, והבאים מן הפרוטקטורט נחלו אכזבות‬ ‫קשות גם באשר למשטר בו, כמו תליית תשעה יהודים על עבירה של מה בכך, הניתוק מן העולם‬ ‫והשילוחים למזרח. על אף כל אלה הצליחה ההנהגה היהודית של הגטו, 'מועצת הזקנים'‬ ‫בראשותו של יעקב אדלשטיין (‪ ,)Edelstein‬להתארגן ולהסדיר את החיים בגטו במידת האפשר‬ ‫בהתאם לתנאים ובהתאם למרווח לפעילות שהתיר השלטון הנאצי. פערים בתפיסת העולם היו גם‬ ‫בעת שהאוכלוסייה הייתה עדיין אחידה מבחינת המוצא. היו ויכוחים על רקע אידיאולוגי בין‬ ‫ציונים למתבוללים, בין לאומנים לבין קומוניסטים. אך עדיין היה המשותף רב מן המפריד. כל‬ ‫האסירים היו בני אותה תרבות, דיברו אותה שפה, אהדו אותה קבוצת ספורט והיו בעלי עבר‬ ‫משותף, הווה משותף ותיקוות דומות לעתיד. בואם המסיבי של יהודי הרייך ריסק את האשליה‬ ‫של יהודי צ'כיה בדבר טרזיינשטאט כ'מקלט לילה' בשבילם.25 כל זה נוסף על הצרות והקשיים של‬ ‫הדוחק הנורא של צרכי האוכלוסייה החדשה.‬ ‫הקשישים שינו את הגטו לחלוטין. הם נראו סובבים ברחובות בחיפוש אחר מזון. חלקם‬ ‫איבדו את דרכם ולא זכרו את מקום מגוריהם. הצפיפות והזוהמה גרמו למגפות ולתמותה ללא‬ ‫תקדים של קשישים. יעקב אדלשטיין, ראש האלטסטנראט, פנה אל המפקד הגרמני וביקש עזרה.‬ ‫21‬
  • 13. ‫בתשובה נאמר לו שחלק מיהודי הרייך יועבר לגטו חדש ליד פוזנן.35 ואמנם במהלך חודש ספטמבר‬ ‫7033 נשלחו למזרח 333,33 יהודים קשישים מן הרייך ל'מזרח', אך באוקטובר ציוו לשלוח אותו‬ ‫מספר של זקנים מיוצאי הפרוטקטורט. שילוח הוריהם וסביהם של יוצאי הפרוטקטורט, בשעה‬ ‫שקשישים רבים מיוצאי גרמניה נשארו בגטו, הגביר את המרירות כלפי יוצאי גרמניה 'שבגללם‬ ‫גרשו הצ'כים למזרח וגטו העבודה הצ'כי נהפך למושב זקנים גרמני'.45 גם פער הדורות תרם את‬ ‫חלקו. הרי הקשישים מגרמניה היו בני דור האבות של הפעילים מצ'כיה שניהלו את הגטו מימי‬ ‫הראשית.55 ואם לא די בל אלה, שיו הנאצים עם השינויים הדמוגרפיים את הרכב ההנהגה‬ ‫היהודית. מעתה עמדו בראש 'מועצת הזקנים' שלושה, נציג פראג, נציג ברלין ונציג וינה והנציג‬ ‫מברלין, פאול אפשטיין (‪ ,)Paul Eppstein‬החליף את אדלשטיין מפראג כ'זקן היהודים'. יוצאי‬ ‫הפרוטקטורט הוותיקים, נושאי התפקידים שבנו את המחלקות יש מאין, רגזו על חילופי ההנהגה,‬ ‫אשר לא רק החלישו את מעמדם של יוצאי צ'כיה אלא אף הביאו לשינוי נהלים, שהיה שגוי‬ ‫בעיניהם. עם זאת לא פגעו חילוקי הדעות בנוהג שהיה קרדינאלי לגבי ציבור הקשישים מגרמינה –‬ ‫חלוקת מנות המזון בין שכבות האוכלוסייה השונות. בקרב חברי 'מועצת הזקנים' הראשונה‬ ‫הייתה אחדות דעים באשר לחיוניות שמירת חייהם של הילדים ובני הנוער, והוקצולהם מנות מזון‬ ‫65‬ ‫מוגדלות. עם הצטרפות היהודים מגרמניה, רובם קשישים, כאמור, הועלתה הסוגייה לדיון חוזר.‬ ‫כללי חלוקת המזון נשארו בעינם, וילדים, צעירים ועובדים המשיכו לקבל תוספת מזון בשיעורים‬ ‫שונים, על פי סוג העבודה שלהם ומספר ימי העבודה בחודש.‬ ‫הנשים הזקנות מן הרייך לא לקחו, כמובן, חלק במנהיגות הגטו. האנטגוניזם בין ותיקים וחדשים,‬ ‫'צ'כים וגרמנים', בא לידי ביטוי בחיי היומיום – במפגש ברחובות, במרפיאות, בבתי החולים, בתור‬ ‫לאוכל ולקבלת שירותים שונים. אם התנדבו לעבודה, נפגשו גם שם ב'צ'כים'. תחושת חוסר‬ ‫הבטחון והדחייה הייתה המשכה של אותה תחושה שחוו בגרמניה עם עליית השלטון העוין.‬ ‫בגרמניה אילצו אותן הדחייה להחליף את קבוצת ההשתייכות ולהתקרב אל שרשיהן היהודיים.‬ ‫כשהגיעו לטרזיינשטאט שוב מצאו עצמן מול שאלת זהות פתוחה.‬ ‫למרות כל אלה לא השתנתה תפיסתן את עצמן ואת זהותן. הן היו מיעוט בקרב העם‬ ‫הגרמני ונותרו מיעוט בקרב הציבור היהודי בגטו. ההשלמה עם מציאות זו הייתה כרוכה בוויתור‬ ‫על הציפייה למפגש סולידרי בין יהודים נרדפים על ידי אותו אוייב. קטה סטארקה (‪)Kathe Starke‬‬ ‫מספרת על התחושות שלה ושל אביה באשר לאופן שבו יהודי גרמניה נתפסו בעיניי האחרים:‬ ‫" כששקלנו אפשרות להגר, אמר אבי, שהוא לא רואה טעם בכך, מפני שא מנם בגרמניה אנו נתפסים‬ ‫כיהודים, אך מחוצה לה ייחשבו אותנו לגרמנים. בטרזיינשטאט היינו גרמנים"75.‬ ‫התופעה באה לידי ביטוי ביחסים בין האסירות בחדרי המגורים המעורבים, בטיפול‬ ‫הרפואי, ביכולת להפעיל קשרים ('פרוטקציה'), להשיג מגורים טובים יותר, וכמובן בשיחות בין‬ ‫קבוצות הלאום השונות. הקשישות יוצאות גרמניה התקשו להבין את ה'סלנג' שהתפתח בפי יוצאי‬ ‫הצ'כיה דוברי הגרמנית, שהשתמשו בשפה בהתאם לצרכים, כדי להתאים שמות למקומות,‬ ‫לאירועים ולתפקידים בגטו. תחושת הדחייה הייתה משותפת לכל יוצאי גרמניה ללא הבדל גיל‬ ‫ומין. גם בזיכרונותיהם של צעירים יש ביטוי להתמודדות בגטו בין קבוצות מיעוט על רקע המוצא.‬ ‫עם חלוף הזמן פעלו חיי הגטו ככור היתוך שמיזג את האוכלוסיות הללו, אך המגע הראשון היה‬ ‫כרוך בהתנגשות בכל שכבות האוכלוסייה, מן המנהיגות ועדלבתי הילדים.‬ ‫31‬
  • 14. ‫רזי ווגליין שעבדה כאחות בגטו, נותנת ביטוי לתמורה שחלה ביחסים:‬ ‫" גם בקרב הצוות הרפואי המטפל היו מתחים. בתחילה לא נעמה להן נוכחותן של הגרמניות , אך כשהכירו‬ ‫אותנו יותר טוב התפתחה בינינו ידידות נחמדה. שוביניזם ולאומנות לא משפרים את האופי; הכרות הדדית‬ ‫וסובלנות מוליכות ליעדים נעלים יותר"85.‬ ‫אך גם במערכת היחסים הזאת היו עליות ומורדות. רזי ווגליין מספרת בהמשך עלניסיונה דווקא‬ ‫בשנה האחרונה לקיום הגטו. האחיות ממוצא צ'כי נהנו ממעמד מועדף, בהיותן בארץ שלהן;‬ ‫" אותנו ראו תמיד כפולשים ולא התחשבו בעובדה שלא מרצוננו הגענו למקום הארור הזה"95.‬ ‫הצעירים, שנפגשו במקומות עבודה משותפים ובפעילויות חברתיות ותרבותיות שונות,‬ ‫כגון דיונים בשאלות הקשורות לעתיד העם היהודי, התגברו מהר יותר על תחושות הזרות, ועם‬ ‫הזמן טושטשו הבדלי המוצא. ואילו את הנשים מן הרייך התמידה ללוות תחושת העלבון,‬ ‫החשדנות והקיפוח. ככלל השתדלו הנשים לשמור על מגורים ועיסוקים בקרב קבוצת המוצא‬ ‫בלבד.‬ ‫ביומנים ובזיכרונות של נשות הרייך נתגלה פן נוסף של המפגש בין שתי התרבויות -‬ ‫תחושת עליונות של יוצאי גרמניה . אלסבת ארגוטינסקי נתנה לכך ביומנה ביטוי חד, בכרכה את‬ ‫ההידרדרות ביחסחי אנוש בגטו, פרי התנאים הבלתי נסבלים, ברמה תרבותית ירודה:‬ ‫51 במרץ 3491: "התחילו חיים ב יחד עם אנשים ברמה תרבותית אחרת. מצב מחריד, שהביא אותנו לתבוסה‬ ‫מוחלטת. קשה לתאר את ההתנהגות הגסה בגטו. זוהי עליי תם של הבלתי תרבותיים, של האספסוף. כולנו‬ ‫מתלוננים על ההתנהגות בגטו. כל עוד חיו בקרב האריים, השת דלו היהודים להיות בסדר. עכשיו כל תגרן‬ ‫יהודי רוצה להיות מנהל... האנשים אינם אנטיפטיים, אך הם פרימיטיבים... היגי ינה וטרזיינשטאט הם שני‬ ‫מושגים מנוגדים. גם על נקיון אלמנטרי קשה לשמור. אחד זורק את הזבל שלו על השני בלי התחשבות, ואוי‬ ‫לזה הרוטן, בעיקר אם הוא אדם ממושמע מן הרייך. אנחנו בגטו כאילו בארץ עויינת. הסיפור של סולידריות‬ ‫06‬ ‫יהדית עולמית איננו נכון".‬ ‫היו נסיונות מצד ההנהגה היהודית בגטו לשפר את תנאי הדיור, התזונה והטיפול בזקנים.‬ ‫עובדים נשלחו במסגרת שירות העבודה ושירותי המחלקה הסוציאלית לטפל בזקנים, להביא לחם‬ ‫ומזון, לעזור להם בארגון דרגשי הלינה ובשמירה על הנקיון. בשנת 1033 ארגנו המדריכים שעבדו‬ ‫במסגרת מחלקת הנוער את מפעל 'היד התומכת'. נערים ונערות בני 03 עד 23 היו מגיעים פעמיים‬ ‫עד שלוש פעמים בשבוע לחדרי הזקנים, מנערים מזרנים, מביאים מזון, מברכים בימי הולדת,‬ ‫עורכים מופעים ומסיבות, משוחחים עם הדיירים וקוראים ואף שרים לפניהם. הפרויקט בוצע‬ ‫16‬ ‫בהתנדבות, אחרי שעות העבודה של הצעירים.‬ ‫מדריך של הנוער הצ'כי, יוסף סטיאסני (‪ ,)Josef Stiassny‬כתב ב'ואדם' (‪ ,)Vedem‬בטאון‬ ‫26‬ ‫כותרתה: 'סיסמת היום:‬ ‫בית הנערים 230 ‪ ,L‬רשימה שהוקדשה לשכנוע הנוער להשתתף במפעל.‬ ‫36‬ ‫הנוער עוזר לקשישים':‬ ‫41‬
  • 15. ‫"דרך הארץ לקשישים, שהתגלמה פעם בשיער הלבן הנפלא של סבתך, אם אמך, נעלמה. היום הקשישים‬ ‫מתגלמים על ידי הזקנים מווינה, ברלין, קלן - מאות, אלפים של בני אדם זרים, רעבים וחולים, הזקוקים‬ ‫למישהו שיטפל בהם, המתייצבים בפניך... הזקנים והזקנות החיים היום בטרזיינשטאט אינם חיים בגטו. הם‬ ‫חיים בסביבה זרה, נהיה נא גלויים – עוינת. רעב, תנאים נוראים, חולי וגעגועים גורמים למרירות, לעצבנות,‬ ‫לאי אמון ולמגמה חזקה לתלונה. אי שם בפולין אם אמך הקשישה, הרעבה, הנטושה, זוכרת. הבה נקבל אותם‬ ‫במבט חיבה של ילדותנו. נרענן אותם בחיוך הנעורים שלנו, נתמוך בהם בכוח גבריותנו – את הקשישים‬ ‫46‬ ‫מגרמניה, את החולים, הרעבים, הנטושים."‬ ‫מעדויות של בני נוער אני יודעים, שהזקנים והזקנות התייחסו תחילה בחשדנות לביקורי‬ ‫הנוער הצ'כי. על רקע המציאות הקיומית של הגטו נראים מעשי הנערים חריגים ובלתי סבירים.‬ ‫במהלך הזמן, היו מקרים של התקרבות בין הקשישים והנערים, שמילאו לגביהם את מקום‬ ‫הנכדים. בדוח, שכתבה בשנת 5033 לשרות המודיעין הבריטי, תיארה קלרה קארו (‪)Klara Caro‬‬ ‫את פרויקט ה'יד התומכת' במילים אלה:‬ ‫" נערים היו העוזרים העקריים במלחמתנו בזלזול בזקנים, שלבש לעי תים צורה מכוערת ביותר, אפילו מצד‬ ‫ילדים קטנים. הם עזרו לנו למלא אחרי מצוות 'כבד את הזקנים'. היו אלה הנערים, אשר בשבתות ובימי חג‬ ‫בקרו בבתי הזקנים על מנת לשיר שירים בפני הקשישים והחולים, כדי להפיג במשהו את האווירה הקודרת.‬ ‫אפשר היה לראות, כיצד, לשמע השירה היהודית, היה עולה חיוך מבויש על פניה חרושי הקמטים הנפולים‬ ‫56‬ ‫של אישה זקנה ובודדה, בהי זכרה בנכדיה ובימי העבר המאושרים".‬ ‫מפגשים בין אוכלוסיית הזקנים לבין הצעירים והבוגרים התקיימו במטבחי החימום‬ ‫בקסרקטינים השונים, בהם היו הקשישים אחראים לסדר ולנקיון. קשישים הוצבו גם בכניסות‬ ‫לבתי השימוש, שם היה תפקידם להזהיר את המשתמשים לשמור על הנקיון ובמיוחד להקפיד‬ ‫לרחוץ ידיהם, כדי למנוע הפצת מחלות. בדואר עבדו נשים זקנות בחלוקת חבילות ובהעברתן של‬ ‫66‬ ‫חבילות חסרות בעלים למחלקת הנוער, לשם חלוקת תוכנם לילדים הקטנים.‬ ‫קשרים הדוקים יותר נרקמו בין נשים מן הרייך לבין נשים צ'כיות שהיו חניכות התרבות‬ ‫הגרמנית, על רקע השפה המשותפת, גיבורי תרבות משותפים, אהבת המוסיקה, התיאטרון ושאר‬ ‫גילויי היצירה האמנותית. עדותה ואוסף השירים של טרודה גרואג (‪ )Trude Groag‬נותנים ביטוי‬ ‫לקשר שנוצר בינה לבין נשות הרייך הזקנות.76 טרודה גרואג הגיעה לטרזיינשטאט בקיץ 7033.‬ ‫לקראת המעבר לגטו השתתפה בקורס אחיות, אחר ששמע שזה מקצוע נדרש בגטו. ואמנםבהגיעה‬ ‫לטרזיינשטאט הצטרפה לכוח העבודה של בית החולים הצמוד ל'שלוייסה' וטיפלה באסירים‬ ‫חדשים שהגיעו לגטו חולים, בעיקר בזקנות מן הרייך.‬ ‫מבין הנשים הרבות שהכירו לה תודה יצרה קשר מיוחד עם אמליה סקבך ( ‪Amalie‬‬ ‫‪ ,)Seckbach‬ציירת מן העיר פרנקפורט, שהייתה אמנית נודעת בגרמניה. אמליה סקבך, ילידת‬ ‫3213, נפטרה בגטו באוגוסט 0033. טרודה גרואג טיפלה בה והייתה לחברה קרובה שלה. הן נהגו‬ ‫לשוחח על החיים של פעם, על אמנותה של אמליה סקבך, על מקומות המסתור של יצירותיה ועל‬ ‫צמחים האהובים על שתי הנשים, שכן שתיהן היו חובבות טבע מושבעות. בשנת 1033 חלתה‬ ‫51‬
  • 16. ‫טרודה גרואג ונמנע ממנה לבקר אצל חברתה. בארכיון בית טרזין נמצאים מכתבי אמליה לטרודה,‬ ‫בהם היא מכנה אותה 'זהובה אהובה שלי' (‪ 68.)Miene Liebe Goldene‬מלבד הקשר הנפשי העמוק‬ ‫שנוצר בין שתי הנשים הן חלקו גם עיסוק משותף. שתיהן ציירו בגטו. טרודה גרואג ציירה בשעות‬ ‫96‬ ‫הפנאי, ובין ציוריה פורטרט של אמליה סקבך לפני מותה.‬ ‫היו מיקרים נוספים, דומים, של יצירת קשר בין זקנות מן הרייך לבין אסירים צ'כים,‬ ‫כאשר נימצא להם בסיס משותף שגישר על פני הפער בחינוך ובתפיסת העולם. אותן נשים,‬ ‫שהצליחו להתגבר על קשיי הקליטה והשכילו להתעלם מן הסטריאוטיפים ומדעות קדומות, זכו‬ ‫בידידות ובקרבה שליוו אותן עד יומן האחרון. אמרה קטה מנדה:‬ ‫"למרות הפחדים והמחלות, האבדות הקשות והמצוקות, טרזיינשטאט הייתה התנסות, היו‬ ‫חוויות שלא הייתי רוצה למחוק מחיי. רק החיים עם יהודים בלבד עשו עלי רושם כה כביר,‬ ‫07‬ ‫שממלא בשמחה את לבי ולא אוכל לשכוח אותם אף פעם".‬ ‫************‬ ‫עבודה תציל ממוות‬ ‫לפני המלחמה עסקו הנשים בצ'כיה, בגרמניה ובאוסטריה בעיקר בתפקידיהן כעקרות‬ ‫בית. היה עליהן לדאוג לחינוך הילדים, לקשרי המשפחה ולחיי החברה של המשפחה הרחבה. נשים‬ ‫שעשו עבודות בהתנדבות, בהתאם ליכולתן ולאפשרויות המשפחה, או השתתפו בארגוני נשים‬ ‫שונים, ציוניים ואחרים, היו מיעוט בקרב הנשים היהודיות. אם עבדו נשים נשואות מחוץ לבית,‬ ‫17‬ ‫היה זה בעיקר בעסק המשפחתי, כעזרה לבעל, לאב או לאח.‬ ‫27‬ ‫בינואר 0033 עלה מספר הנשים העובדות בגטו ב- %13 על מספר הגברים העובדים. דר'‬ ‫אדית אורנשטיין (‪ ,)Edith Ornstein‬שהייתה אחראית על עבודת הנשים בגטו מן השבוע הראשון‬ ‫לקיומו (הגיעה ב- 0 בדצמבר 3033), הכינה בתחילת שנת 0033 מסמך על כך.37 אדית אורנשטיין‬ ‫שהייתה חברת ה'חלוץ' ומקורבת ליעקוב אדלשטיין, ביטאה במסמך זה רעיונות שנבעו מהשקפתה‬ ‫הציונית - סוציאליסטית. היא לא התכוונה במסמך לנשים קשישות. היעד היה צעירות ובוגרות,‬ ‫שהיו פעילות בחיי הגטו והשפיעו עליו יומיום.‬ ‫על פי אותו מסמך, חובת העבודה של הנשים מיועדת לשנות את דפוסי החיים של הנשים ואת טיב‬ ‫המטלות שלהן כלפי הקהילה. נשים חייבות לעבוד בגטו לא רק עבור משפחתן אלא לטובת החברה‬ ‫כולה. בתוקף תפיסה זו עמדה כל אישה לרשות סידור העבודה של הגטו, בנוסף לחובתה לדאוג‬ ‫לניקיון מקום המגורים שלה. מי שלא יוכלו לעבוד מסיבות שונות, הסתפקו בטיפול במגורים והיו‬ ‫שותפות לאחריות לקהילה במגזרים שונים.47 בזיכרונותיהן של הנשים מצטיירת העבודה במחיצת‬ ‫נשים אחרות כמקור נחמה במצוקת החיים בגטו. פאולה פראם (‪ ,)Paula Frahm‬ילידת 3313 מברלין,‬ ‫הגיעה לגטו בספטמבר 7033 בטרנספורט של עיוורים. היא התנדבה לעבוד במפעל הפצלת,‬ ‫שהעסיק בעיקר נשים. בזיכרונותיה רשמה:‬ ‫" הבנתי שללא תעסוקה מועילה לא אהיה מסוגלת לשרוד זמן רב. לפיכך, כשיום אחד באו לדרוש מתנדבים,‬ ‫57‬ ‫עשיתי זאת מייד י חד עם עוד שלוש נשים".‬ ‫61‬
  • 17. ‫מאוחר יותר, כאשר ניסגר צריף הפצלת, החלה לסרוג: " עבודתי שמרה עלי מהחסכים הכי‬ ‫קשים".67 רזי ווגליין, אחות, שהייתה בת 10 כאשר הגיעה לטרזיינשטאט באוגוסט 7033, רשמה‬ ‫בזיכרונותיה:‬ ‫" מי שמבקש מאלוהים תיקון בתקופות קשות הוא סתם חסר ישע! צריך ל התחנן לעמל ולבני אדם שמותר‬ ‫לנו לעבוד למענם. החיים כשלעצמם הם כלום. לחיות בשביל משהו זה הכל. בשבועות הראשונים עבדתי‬ ‫81 עד 02 שעות ביממה. עבודתי עם החולים עזרה לי למצוא את עצמי. הבנתי שכל המצבים האלה שחררו‬ ‫אותי מבפנים. כל המצוקות, המחסור, המחלות עזרו לי להיות אחות רחמני יה במלוא מובן המילה. העבודה‬ ‫77‬ ‫הייתה הברכה הכי גדולה. במשמרת לא היה זמן למחשבות".‬ ‫חובת העבודה לא חלה על ה'פרומיננטים' ועל נשים וגברים מעבר לגיל 65. אך הנשים‬ ‫הזקנות הבינו עד מהרה, שעליהן למצוא עיסוק כלשהו כדי להחזיק מעמד. מהות העיסוק הייתה‬ ‫תלויה באופי, בכישורים מן העבר וכמובן בצורכי המקום.‬ ‫הדוויג אמס, בת 12, יצאה, כבר ביום הראשון לבואה לטרזיינשטאט לחפש את חבריה‬ ‫מברלין. כוונותה הייתה למצוא בתוך התוהו ובוהו של הגטו אנשים שיחד אתם תוכל לחיות, לעזור‬ ‫להם, למצוא עניין. בטרם ידעה דבר על חוקי ההישרדות בגטו היא ניחשה, שמציאת עיסוקים‬ ‫תסייע להתגבר על חיי היומיום המדכאים.87 היא סיפרה על סדר היום בבלוק הנשים הזקנות שלא‬ ‫הייתה מוטלת עליהן חובת עבודה. עם הזמן הייתה אמס לסגנית מנהלת בחדר. בתפקידה זה‬ ‫הייתה אחראית על הניקיון, על חלוקת העבודה בין הנשים בחדר ועל חלוקת המזון. מרתה כהן‬ ‫(‪ ,)Martha Cohen‬שהייתה שותפה של הדוויג אמס לדרגש, כתבה עליה לחברה משותפת:‬ ‫" אני יכולה להרגיע אותך באשר להדוויג אמס, שהפכה לידידתי הטובה ביותר. היא בבריאות טובה, מצליחה‬ ‫לטפס על הדרגש שלה ללא קושי. למרות 57 שנותיה והליכתה זקופה ומהירה. היא ממלאת את תפקידה,‬ ‫שאינו קל, כעוזרת מנהלת החדר. היא בולטת בטוב ליבה ובהגינותה. היא דואגת לחולים במסירות, מביאה‬ ‫97‬ ‫להם את מזונם ונמצאת על רגליה כל היום".‬ ‫היו בין הנשים הקשישות שהחליטו להתנדב לעבודות שונות, כפי שעשתה קטה מנדה (בת‬ ‫65), שתיארה זאת בזיכרונותיה כך:‬ ‫" אני נשארתי מטפלת בבית המגורים שלנו, שבו התגוררו רבים. היו שם בתי זקנים, מוסדות לחולים וכ"ו.‬ ‫צריך היה לטפל בהם, במיוחד באלה שהיו צמודים למיטה, והיה צריך להביא להם אוכל, כביסה, ודואר. כמו‬ ‫כן היה צורך לגשת עבורם למקומות שונים לבקש נעליים ובגדים ולבצע שליחויות אחרות. לפעמים גם‬ ‫לקרוא בפניהם, או לפטפט מעט, וכך לעזור להם משך כל שעות היום. בבית החולים התקיימה גם שמירת‬ ‫לילה, סיבוב בין החדרים אחת לשעתיים. בחדרים התגבשו קבוצות שבילו את הזמן בסיפורים ובשירה. היה‬ ‫נפלא להקשיב לשירתן של נשים קשישות, שתחילח התביישו לגלות את כישרונן. היו שעסקו במלאכת יד.‬ ‫היו נשים שגילו מיומנויות מיוחדות. משאריות שונות שהועמדו לרשותנו יצרו חפצים יפים ושימושיים‬ ‫08‬ ‫והנחילו את המלאכה הזאת לאחרות".‬ ‫71‬
  • 18. ‫אישה אחרת מברלין, בת גילה של קטה מנדה, מספרת על עבודתה ועל עבודת בעלה:‬ ‫"שנינו נרשמנו לעבודה, הגם שעל פי הגיל לא היינו חייבים בכך. בעלי עבד כמזכיר במחלקה לענייני‬ ‫בריאות. הוא טיפל בעבודת הכתיבה בשביל מרפאות החוץ בקסרקטין מגדבורג, עד אשר הדרדרה בריאותו.‬ ‫יום אחד פניתי לשרות הבריאות, אל דר' קרל פליישמן, ואמרתי שיש לי עניין בעבודה עם עיוורים. הופנתי‬ ‫(בפתק היה רשום: 'לא לעבודה קשה') לבית העוורים שברחוב 913 ‪ ...Q‬בבית היו עיוורים בני גילים שונים.‬ ‫הם היו בני אדם נהדרים שנשאו את גורלם בכבוד. הובלתי נשים עיוורות לטיול, קראתי בפניהן ומילאתי‬ ‫18‬ ‫שליחויות שונות. התעניינתי בגורלם ככל שיכולתי".‬ ‫אלסבת ארגוטינסקי נזכרה ברשות שניתנה להביא לגטו כלי מלאכה ופעלה לשחרור כלי‬ ‫הציור שלה. היא קנתה לה יחס מיוחד בין האמנים בגטו, וכאשר חלתה זכתה לעידוד ולסיוע‬ ‫וחשוב מזה – לידידות:‬ ‫"היום אני עדיין חלשה, אך אחר הצהריים ביליתי שעות מרשימות אצל [הצייר] פטר קין הצעיר יחד עם‬ ‫גרפיקאי הולנדי מאוד חשוב. היה נפלא להתבונן בעבודותיו. עוד אדם נחמד העובד בקסרקטין שלי כמחלק‬ ‫תפוחי אדמה, שופט לשעבר, מסביר לי פנים ומגלה התעניינות בי וביצירות שלי. דבר יקר המציאות הוא שאדם‬ ‫28‬ ‫בערוב ימיו זוכה להערכה בלתי צפויה. אני בת מזל!"‬ ‫אלזה דורמיצר מעידה על עצמה שהרצתה בטרזיינשטאט 627 הרצאות, פעמים רבות בפני‬ ‫זקנים או חולים. הייתה בין היחידים שהעזה להרצות גם במחלקה לחולי שחפת ואף קיבלה את‬ ‫38‬ ‫השכר שהוצע לה כתודה – פרוסות לחם. הרעב גבר על הפחד מפני הידבקות.‬ ‫קלרה קארו מסרה בדוח שנמסר לשירות המודיעין הבריטי על יוזמתה להפגיש פעילות של‬ ‫ויצ"ו לשעבר. מספרן עלה עד מהרה מ-37 ל- 337, ובמהלך הזמן הפכו ההרצאות של שבת אחר‬ ‫הצהריים למוקד רוחני של חיי התרבות בגטו.48 ההרצאות, שהלכו ורבו עם התארגנות הגטו,‬ ‫ובעיקר עם הגיעם מגרמניה של אנשים בעלי ידע מגוון בתחומים שונים, תפסו מקום חשוב בחיי‬ ‫הזקנות בגטו. מעבר למפגש, שהזכיר להן את הימים של פעם, היה בהרצאות אתגר מחשבתי. הן‬ ‫עוררו שאלות, הנושאים נדונו עוד אחר שחזרו 'הביתה', לקסרקטין. עדויות נוספות מאשרות, עד‬ ‫כמה היו חיי התרבות, שהתפתחו בגטו, חיוניים להמשך הקיום. בזיכרונות הקשישים בולטת‬ ‫הערכה רבה למארגני הפעילות בשעות הפנאי (זה היה שם המחלקה שעסקה בכך).‬ ‫הניסיון להחזיק מעמד ולשרוד היה כרוך בכאב. נשים התבוננו אחת ברעותה והבחינו בגוף‬ ‫שהצטמק ומבע שכבה. הפחד להדרדר לדיכאון ולאדישות החמיר במיוחד בתקופת מחלה.‬ ‫הגעגועים היו קשים מנשוא. נשות חברה מכובדות בעבר הפכו מעין קריקטורה של דמותן‬ ‫הקודמת. אלזה דורמיצר כתבה שיר בנושא זה ששמו 'אז עכשיו', המנסה להמחיש את המכשולים‬ ‫הגבוהים, שהיה על הנשים לדלג מעליהם כדי להוסיף לחיות. נדרשו שינויים בכל מרכיבי‬ ‫האישיות, שנגעו במערכת הערכית ובזהות הנשית:‬ ‫עכשיו את שלד...‬ ‫פעם היית מלאה‬ ‫היום את תולעת או שועל...‬ ‫פעם היה לך מראה של שמש‬ ‫היום היית גונבת כל דבר...‬ ‫פעם שילמת בעד כל דבר‬ ‫81‬
  • 19. ‫היום את אפילו לא נרקיסיסטית,‬ ‫פעם היית מעורבת באחרים‬ ‫היום את נוטשת את כולם...‬ ‫פעם היית תלויה בי‬ ‫היום שפתייך לא יזועו...‬ ‫פעם היו נושקים לך‬ ‫היום את מגרדת ומגרדת,‬ ‫פעם היית כה נקייה‬ ‫58‬ ‫היום אפילו אינם לוויה...‬ ‫פעם החיים היו חגיגה‬ ‫תיאורים על שינויים שחלו בנשים אסירות הגטו שכיחים ביומנים וזיכרונות. הנשים‬ ‫התבוננו בצער במטמורפוזה העוברת עליהן, אך למדו להוסיף ולחיות, חרף ההשפלה, הדיכאון,‬ ‫הרעב וקירבת המוות. פיתוח תכונות שהיו זרות להן קודם - וולגריות, גסות ואטימות סייעו להן‬ ‫להתגבר על תלאות היומיום. הן נעשו אדישות כלפי ההזנחה והלכלוך ושלוות נוכח הכינים שטיילו‬ ‫על השערות ועל הבגדים ונוכח המזרנים ששרצו פשפשים. הנשים, כפי שעולה מכתביהן של אלזה‬ ‫דורמיצר ושל אחרות, היו מודעות לשינויים שחלו בהן. הן הבחינו בכך שהפסיקו להיות מוטרדות‬ ‫מהאופן שבו הן נראות בעיניי האחרים. היה זה תהליך איטי, שראשיתו בהשלמה עם בתי השימוש‬ ‫המשותפים, המשכו בטיפול נגד הכינים והפשפשים בחדרי החיטוי, בעמידה חוזרת בתור לאוכל‬ ‫ובציפייה למנה שנייה, ובנבירה אחרי שאריות בסירי המרק המזוהמים וסופו באדישות גמורה לכל‬ ‫הסובב. עבור רובן המכריע של הקשישות בגטו היה סופו של התהליך זה מוות במחלה וברעב.‬ ‫********‬ ‫שיבה‬ ‫ה'דור השני', דור הבנים והבנות שנולדו אחרי המלחמה להורים שחוו את השואה, הוא‬ ‫דור שגדל ללא סבא וסבתא. המשפחות החדשות שנוצרו נותרו גרעיניות, ללא חווית המשפחה‬ ‫הגדולה. העדרותם של זקנים ממרקם היחסים בין הדורות הותיר ריקנות כואבת, שהולידה‬ ‫געגועים וחוסר אונים. משפחות חיפשו נחמה זו בקירבתה של זו. צעירים אימצו לעצמם 'דודים'‬ ‫מבוגרים שהיו לתחליף בתפקידי סב וסבתא. פתרונות שונים, שנקטו בהם המשפחות החדשות,‬ ‫הרחיקו את זכר הדמויות מן העבר, עד שהיו כלא היו. מתצלומים ישנים ניבטו, אל עבר מי מן‬ ‫הניצולים שבידיו נשמרו כאלה, פנים מעולם אחר, מנותקים מהווית העכשיו השונה ללא הכר.‬ ‫הנתק בין העולם של טרם מלחמה לבין ההוה שאחריה מחק את דור הזקנים מהזיכרון‬ ‫המשפחתי והקולקטיבי. אין להתפלא, לפיכך, שההיסטוריוגרפיה אינה עוסקת בגורלם של זקנים‬ ‫בתקופת השואה. מחקרים רבים ומגוונים הוקדשו לחקר המוסדות, תנועות הנוער והפרטיזנים.‬ ‫העיסוק בדילמות קיומיות של הפרט מתמקד בלבטיהם של ילדים, של צעירים ושל הורים, תוך‬ ‫התעלמות מוחלטת מאלה של הזקנים. בחיבור זה ביקשתי למלא, מעט שבמעט, מן החסר הזה.‬ ‫גטו טרזיינשטאט הוא מוקד מיוחד להתחקות אחר גורלם של הקשישים בשואה. בתקופה‬ ‫מסוימות בתולדות הגטו היוו זקנות וזקנים, שגילם מעל 65 שנים, רוב מוחלט באוכלוסייה68.‬ ‫עובדה זו מסבירה את נוכחותם של קשישים ביומנים, בזיכרונות אישיים ובעדויות בעל פה של‬ ‫ניצולים מקרב אסירי הגטו. ציורים רבים שנשתמרו, שירי משוררות ומשוררים ורשימות‬ ‫שהתפרסמו בעיתונים חושפים את מסכת החיים של הזקנים והזקנות. בין המשתחררים בגטו‬ ‫330,7 נשים זקנות, שגילן מעל 65, ביניהן הנשים הקשישות מן הרייך, שכתבו זיכרונות, או הסכימו‬ ‫להתראיין. זיכרונות ועדויות אלה הם מקור יחודי למידע על חיי היומיום, המחשבות והפחדים,‬ ‫הגעגועים והתקוה של נשים זקנות בתקופת השואה.‬ ‫91‬