אני איל. עוסק בעיצוב ואפיון מוצרים מאז האלף השני לספירה, מהמקימים של חברת מנטיס. עברתי דרך ניהול מוצרים ויו-איקס בפורטלים, ופתחתי סטודיו משלי לייעוץ ועיצוב.
חזרתי לעבוד עם לקוחות, רובם סטארטאפים עם מוצרי קונסומר.
וגם עשיתי דברים קטנים לעצמי, מוצרי קונספט, רק לשם העשייה.
חברתי לשני אנשי פיתוח מליגת העל, יוסי תגורי וישראל רוט, שגם רצו לעשות דברים משל עצמם,
בתור לאבגו, חיפשנו להנביט מוצרים.
מוצרים שאפשר להשיק תוך חודש ולתת למישהו לנווט את הדרך.
בביקור בעמק הסיליקון הם הצליחו להתגלגל מחבר לחבר עד אורן דוברונסקי.
אורן מוכר בכל הוואלי בתור אורן-חומוס, מסעדת עלייה לרגל במרכז פאלו אלטו.
אבל הוא יזם שאוהב להמציא מוצרים בעצמו והוא מעורב בלא מעט כאלה..
הוא נדלק על הרעיון של הספארטאפ פקטורי, וכדי לראות איך זה עובד בינינו, התחלנו פיילוט קטן ראשון
הפיילוט גדל להיות סטארטאפ.
תוך כמה חודשים ביקשתי ויזה, וחצי שנה אחרי זה ארזתי מזוודה, אישה, ילד וכלבה, ועברנו
הפיילוט הזה היום הוא חברה שמעסיקה כ-25 אנשים ב-3 ארצות, ומוצר שיצא לשוק רק לפני חודשיים.
היום אני
Co-Founder, Chief UX and Product Officer.
היו לי כבר טייטלים עוד יותר אינדיאנים מזה.
אבל מאחורי הטייטלים האלה אני בעיקר מעצב, מתכנן, יוצר. זה מה שלמדתי וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.
כיוצר - תמיד אני אחפש איפה להמציא, לחדש, להשאיר חותם.
לשלב את הדילייטרים שעדוא שביט דיבר עליהם לפני.
אנחנו רוצים להתגאות במוצרים שאנחנו מתכננים.
בשביל מה הראיתי לכם את הבאדג׳ים שלי בשקופית הראשונה?
בשביל מה אתם מעלים את הרעיונות הקסומים לדריבל
מי לא היה רוצה להמציא את הקונספט החדשני הבא?
אם זה בחומריות
בטרנזישן שעוד לא נראה כמותו
במינימליזם מבוסס מחוות
Solar, Squarespace Note, Clear, Rise
הלקוחות שבאו אליי חיפשו יצירתיות. ביקשו ש״יעשה וואו״.
במקומות שבהם הצלחתי למצוא דילייט זו היתה סינרגיה מושלמת - אני גאה והלקוחות גאים יחד איתי.
והלקוחות? גם נהנים
ב״יזמות פור-דאמיז״ מלמדים שלמשתמש לא אכפת מהמוצר שלך,
שחשוב לשאול ״למה שמישהו ירצה להשתמש במוצר שלי?״.
אז כדי להגביר את המוטיבציה של המשתמש, אנחנו רוצים להפתיע אותו,
לשמח אותו
לגרום לו להתלהב ולספר לחברים
לרגש אותו
אז גם ב
Wondermall,
כשהתחלנו לתכנן את החוויה והממשק,
חיפשנו איפה לעשות דברים אחרת.
אני אעצור שנייה כדי לספר מה אנחנו עושים.
Wondermall
זה קניון באייפד. אפליקציה אחת שמביאה עשרות חנויות מותג מובילות, בעיקר אופנה, לאפליקציה אחת.
חתמנו הסכמי אפיליאציה עם המון מותגים,
ואנחנו מציעים למשתמש פתרון לקניה באיפד במקום שישתמש בדפדפן,
מספקים ערכים נוספים, כמו קופונים לכל המותגים,
ויתרונות הנובעים מחיבור כל החנויות לפלטפורמה אחת, כמו
Wish List מאוחד.
אז חיפשתי איך לעשות דברים אחרת.
איך לא להיראות כמו אפליקציות השופינג המתמקדות בפונקציונליות
עבדתי עם מאייר ארגנטינאי שהכין את כל החנויות,
וסידרתי אותן בפאראלאקס רוחבי.
היתה שם גלילה אופקית בתוך החנויות.
היה שם לוגו מכובד שיושב על פינת המסך.
היה גריד לא אחיד.
היה סל קניות ממותג בקוד
היתה הצצה מהחנות אל הקניות בגרירה של סרגל החנות
וקיצור דרך למעבר בין חנויות עם שתי אצבעות
שמתי תג מחיר שמעופף אל תוך המוצר.
השותף שלי, המנכ״ל, אורן, אמר וואו.
ויש לו וואו מתרגש כזה
כמו של הבן שלי בשנייה שהוא מסיים נסיעה ברכבת הרים. וואו שכיף לקבל.
אז למה אני אומר ״היה״?
למה בלשון עבר?
כי לא כל הפינוקים האלה נמצאים באפליקציה שלנו היום.
משתי סיבות:
אחרי הרבה חודשים של עבודה גיליתי שחלק מהתכונות שנועדו להרשים את המשתמש ואת החנויות - קצת פוגעים בשימושיות של המוצר.
חזרתי אחורה כמה צעדים ושיניתי את מבנה החנויות למשהו קצת יותר קונבנציונאלי, למרות התמרמרות של משקיעים על זה שאנחנו מעכבים את ההשקה בגלל משהו שלא תורם למוצר בהכרח.
חלק אחר של התכונות - עדיין רלוונטי אבל צלל ברשימת העדיפויות שלנו, כי הגענו להבנה יסודית:
לפני שאנחנו שואלים ״למה שמישהו ישתמש במוצר שלנו״, אנחנו צריכים לשאול…
״למה הוא לא יהיה מוכן להשתמש במוצר״.
מה הסיבות שבגללן המשתמש יגיד ״נראה לך?״
מודל קאנו מדבר בדיוק על זה בהגדרה הנגדית לדילייט, והיא הבייסיק.
בשיחות מוצר אנחנו שואלים ״מה הן התכונות הבסיסיות״, ותמיד אני מזכיר את ההגדרה לפי קאנו:תכונות שהיעדרן יגרמו למשתמש תסכול או ימנעו ממנו להשתמש באפליקציה
מה התכונות האלה במקרה של אפליקציה כמו שלנו?
רעיונות?
אנחנו פונים למשתמשים שעושים כבר קניות, אבל באתרי החנויות
פונקציונליות ותוכן שהמשתמש מכיר מאתרי החנויות ומשתמש בה בחוויית הקניה היומיומית שלו
(כן, יומיומית. זה ארה״ב…)
אמון.
הייתם קונים מהאיש הזה בושם u-go?
בקניון - הקניון עצמו מספק את האמינות.
אצלנו האפסטור גם עושה חלק מהעבודה.
אבל חיפשנו איך לחזק את ההבנה שקונים מהמקור.
דיוק במידע (מחירים, זמינות…)
דמיינו את התסכול של תהליך בו אתם מחפשים את המוצר המושלם
וכשמוצאים אותו ועוברים לקנייה
הוא לא קיים, או שהמחיר שונה או שאין את המידה
וכמובן בעיות שמישות.
משתמשים שביקשנו מהם במסגרת מחקר לבצע קנייה - פשוט לא הצליחו.
זה למעשה היה הרגע המכונן של הסכמה על הצורך בהתמקדות בבייסיק.
יש גם תכונות שהמשתמש מצפה שהמוצר יעשה, וכשהוא לא - זה מאכזב.
למשל - במקרה שלנו כל המשתמשים מצפים לחיפוש רוחבי על החנויות.
אבל החוסר בתכונה יביא לנטישה של המשתמשים?
הבחינה של הבייסיק צריכה תמיד להיות מול האלטרנטיבות. במקרה שלנו אנחנו רואים את עצמנו כאלטרנטיבה לאתרי החנויות העצמאיות.
אז חוסר בחיפוש רוחבי לא מהווה נקודת חולשה שלנו
וגם בוחנים מול הערך המוסף שהוא מקבל:
קרייגסליסט הביא המוני משתמשים גם כשאי אפשר היה לחפש בו רכב בטווח שנים, בגלל שכאן נמצא מאגר מודעות גדול.
אצלנו - חלק משתמשים עשויים לקבל סוג מסויים של קשיים בקנייה, אבל יישארו בגלל שיש לנו קופונים.
אבל זה לסחוב משתמש מתוסכל, שבכל זאת מוכן להקריב ולהישאר איתנו.
וכשאנחנו מתפנים לטפל בדילייט לפני הבייסיק הזה - אנחנו פוגעים בחוויית השימוש יותר מאשר עוזרים.
עד כמה נעים לכם לשמוע שאתם חשובים על רקע פור אליז, בזמן שמזלזלים בכם עם זמן המתנה ארוך מהרגיל?
הנה דוגמה לדילמה:
כדי להקים חנות אצלנו, נדרשות כמה שכבות עומק של אינטגרציה.
השכבה ראשונה מאפשרת להקים חנות במהירות, אך עם מידע לא שלם.
השכבות האחרות משפרות את המידע על המוצרים.
איך נכון להתקדם? טורי או מקבילי?
להביא לחנויות שעובדות באופן של שלם לפני שעוברים לבאות?
או ליצור יותר חנויות בסיסיות ולשפר אותן יחד לאט לאט.
דעות?
הבעיה עם היצמדות לבייסיק היא ששואפים לשביעות רצון מינימלית
ובייסיק יכול להיות תהליך מאד ארוך, ולפעמים אפילו אינסופי, כי ככל שהמוצר מתפתח - מפתתחים איתו צרכים חדשים.
אנחנו לא רוצים להימנע מהדילייט, כי הבייסיק, בהגדרה שלו, לא מרגש. לא אותנו ולא את המשתמשים.
וכאמור - הדילייט הוא גם מיצוב ראשוני שעשוי לגרום למשתמש בכלל לתת צ׳אנס למוצר שלנו.
אז בעידן האג׳ייל זה פתיר.
בכל גרסה, כאשר בוחרים את המשימות איתן יש להתקדם - עושים סלט.
נותנים את הרוב הגדול של המשאבים לבייסיק,
אבל כל הערוצים האחרים חייבים להתקדם גם הם, אפילו אם לאט.
כמובן שזה משתנה לפי כמות אתגרי הבייסיק שצריך לפתור.