1. 1
מכרות הגופרית בבארי - מפעל כרייה בריטי עזוב
גדעון סגלי וגדעון ביגר
ממערב לקיבוץ בארי בצפון מערב הנגב, כ - 01 ק"מ מדרום לעזה , מצויה עדות לאחד
ממפעלי הכרייה המודרניים הראשונים בארץ ישראל, מפעל הכרייה והייצור לגופרית.
כיום האתר הרוס וכל שנשאר בשטח הם חפירות עמוקות בשטח הכרייה ושרידי מבנים
של המפעל ומגורי המומחים והפועלים, אך בשנות השלושים של המאה העשרים היה
המקום שוקק וייצר כמויות גדולות של גופרית שנשלחו לרחבי אזור הים התיכון. מפעל
ייחודי זה תואר פעמים מספר בספרות ובעיקר במאמרה המקיף של יעל שהם "תכף
אשוב - נא לא להיכנס" שעסק במהנדס ליאונרד לויד ויליאמס איש המפתח במפעל
הגופרית )ארץ וטבע 43 )862( נובמבר דצמבר 4991, עמודים 52-22(. אריה ניסינבאום
בסקירתו הגיאולוגית על מקור הגופרית בבארי )טבע וארץ 36 )8(, 7891 , 13-03( מספר
בקיצור גם על קורות המפעל, רמי חרובי בסקירתו את אזור בארי במסגרת המדור "דרך
ארץ " מס 391 בעיתון "במחנה" הקדיש כמה שורות למפעל זה ומעבר לכך לא נכתב
דבר. במעט הדברים שנכתבו נפלו לא מעט טעויות שמקורם בהסתמכות על מידע בלתי
מדויק, שיחות עם אנשים שזכרו אך לא זכרו במדויק והעדר מידע מסודר על המכרות.
מחקר מסוג אחר נעשה על ידי גיאולוגים שדנו במקורות הגופרית באזור )ועל כך
בהמשך( ומעבר לזה הוזכר מפעלו של ויליאמס רק במקוטע אצל ברסלבי )בספרו הידעת
את הארץ כרך ב' ארץ הנגב - הצפוני( וכן בספרו של לנברג )הנגב הרחוק, תשי"ג(. מעבר
לכך לא נזכר המפעל בכתובים, אף שהיה ראשון ומרכזי בחשיבותו בכלכלת ארץ ישראל
של שנות השלושים.
הגו פ ר י ת באזור בארי
2. 2
הגופרית מוזכרת בתנ"ך בעיקר בסמיכות - אש וגופרית )בראשית י"ט כ"ד, יחזקאל ל"ח
כ"ב, תהילים י"א ו', איוב י"ח ט"ו(. בכמה מקומות בתנ"ך יש פירוט נוסף: "וראו את מכות
הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה. גופרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא
תצמיח ולא יעלה בה עשב ")דברים כ"ט כ"א-כ"ב(, "כנחל גופרית בוערה" ישעיהו ל' ל"ג,
"ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגופרית והייתה ארצה לזפת בוערה" ישעיהו ל"ד ט'. נראה
כי הגופרית המקראית קשורה להתפרצויות געשיות ולבה זורמת והיא אינה זהה ליסוד
הצהוב הנקרא בפינו כיום גופרית - .SULFURהגופרית היא יסוד לא מתכתי בעל צבע
צהוב חיוור. בצורתו הטהורה הוא חסר ריח, אינו נמס במים והוא מעביר חשמל טוב.
שימושיו העיקריים הם ביצור חומצה גופרתית השימושית מאד בתעשייה כימית, בזיקוק
נפט ובייצור דשנים, חומרי ניקוי חומרי נפץ וצבעים. בגופרית משתמשים גם לייצור
גפרורים, זיקוקים, גומי לצמיגים, משי מלאכותי ותרופות שונות. התעשייה במדינת
ישראל צורכת מדי שנה כ - 05 אלף טון גופרית מיובאת אך בעבר הקרוב ייצרה ארץ
ישראל גופרית ואף מכרה תוצרתה לחו"ל. הגופרית מצויה בארץ במקומות שונים, בעיקר
בעמק הירדן ובים המלח אך אין בכמויות הנמצאות שם כדי להפיקם כלכלית. הידוע
שבמקורות הגופרית בארץ היא הגופרית המצויה בסמוך לקיבוץ בארי שבצפון מערב
הנגב ושם גם הופקה בשנות השלושים למאה העשרים.
שטח מחצבות הגופרית של בארי הוא כ - 1 קמ"ר והוא ממוקם על רכס כורכר ששיא
גבהו הוא 74 מ' מעל פני הים. הגופרית נמצאת מתחת לכסוי הכורכר וכדי להגיע אליה
כרו חפירות בעומק 02-51 מ'. הגופרית מופיעה בשטח בשתי צורות עיקריות: האחת
בגבישים שגודלם עד 2 ס"מ המלכדים אבן חול ואחרת בגבישים קטנים היוצרים בליטות
על פני השטח. הגופרית מופיעה בשכבות אבן החול השחורה ובאבן חול חומה בהירה
הנמצאת בתוך אבן החול השחורה. לשכבות אלו אופייניים, מלבד הגופרית, גם גבס
וחומר אורגני שחור. ריכוז הגופרית מגיע ל %51 בממוצע. לפי הידוע היום מצויה
הגופרית אך ורק בשטח המחצבות ובעומק עד ל 02 מ' בלבד. ההיקף המצומצם של אזור
המחצבות ועומקן הרדוד היה בו כדי להסביר את סגירת המפעל בשל הידלדלות העפרה.
הגיאולוגים ניסבאום וקפלן הציעו מודל להמצאות הגופרית בבארי. המודל מניח כי לפני
כ - 03 אלף שנים הייתה במקום לגונה ביצתית אליה פעפע גז מתאן. גז זה 4CHנוצר על
ידי פעולתם של חיידקים בחומר אורגני והוא דליק ביותר. אזור בארי עשיר בגז מתאן
3. 3
בעומקים רדודים יחסית - כמה מאות מטרים . קידוח הנפט בארי 1 עלה באש עקב
התלקחות גז מתאן שפרץ מהקידוח. לפי המודל המוצע, המתאן התחמצן ונוצר הגז
. 2COגז זה קובע על ידי אצות בתהליך הטמעה. כאשר מתו אצות אלו ונרקבו יצרו חומר
אורגני - הומי. ההומי יצר סביבה מחזרת בתנאים של חוסר אוורור וערבול וכך הסולפט -
)4 - (2SOשהיה מצוי במים הפך למימן גופרתי ) S2Hבעל הריח של ביצה מקולקלת(.
באזורי השוליים של הלגונה, שם היו תנאי חמצן משופרים, התחמצן המימן הגופרתי ויצר
גופרית חופשית ומים. מודל אחר הציעו ב - 3991 דרוקמן, וייסברוד ואהרון. זהו מודל
הדומה מבחינה כימית למודל האחר אך נוצר בתנאים יבשים, בתוך שכבת הגבס הנמצאת
בעומק אזור בארי, שכן לטענתם לא היו באזור אגמים וגובה השטח לא אפשר יצירת
לגונות בעת שהתרחש התהליך.
מפעל הגו פ ר י ת בבא רי
הימצאותם של סלעים בעלי טעם מר באזור בארי )אז מושאבע( היה ידוע לבדואים באזור
והם הפיקו ממנו אלום )אלומיניום גופרתי( לצרכים רפואיים ולעיבוד עורות. בתקופת
מלחמת העולם הראשונה התחוללו באזור קרבות כבדים בין הצבא הבריטי )חיל המשלוח
המצרי( לבין הכוחות הטורקים - גרמנים שהגנו על עזה. בין הלוחמים הבריטיים בשטח
היה הקפיטן ליאונרד וויליאמס, שהיה מהנדס מכרות. בשהייתו באזור גילה את מציאותו
של הגופרית, ואולי בשל ההפצצות שחשפו המחשופים העמוקים יותר. לאחר המלחמה
חזר וויליאמס לארץ, השתקע בבאר שבע, והחל בפעולה לשם השגת זיכיון לכריית
הגופרית באזור. מדיניות הענקת זיכיונות לניצול אוצרות הטבע והפוטנציאל של הארץ
הייתה נהוגה עוד בתקופת השלטון העות'מאני )זיכיון להקמת מסילת הברזל יפו -
ירושלים שניתן לחברה צרפתית, זיכיון לחיפושי נפט בנגב שהוענק לחברת סטנדרד אויל
האמריקנית, זיכיון לחשמול אזור ירושלים - בית לחם שניתן למהנדס היווני מברומטיס,
זיכיון לייבוש ביצות החולה שניתן לבעל הון ערבי מבירות ועוד( וממשלת המנדט
המשיכה מהלך כלכלי זה. בכל מקרה שנראה היה כי קיים פוטנציאל כלכלי בנושא מסוים
והשלטון לא ראה עצמו יכול לנצל פוטנציאל זה, העדיף להחכיר את הזיכיון לבעלי הון
תוך קבלת תמלוגים מתאימים ושמירה על תועלת הציבור )בקביעת תעריפים, שימוש
4. 4
הולם בשטח ועוד(. הזיכיונות העות'מאניים נשארו על תוקפם )או שניקנו על ידי בעלים
חדשים( וזיכיונות חדשים נתנו. כך ניתן הזיכיון להקמת תחנות לייצור חשמל לפנחס
רוטנברג, הזיכיון להפקת מינרלים מים המלח ניתן למשה נובומייסקי, חברת המלח )של
הברון רוטשילד( קיבלה זיכיון והפיקה מלח מהים ליד עתלית. אזרח בריטי )לא יהודי(
קיבל זיכיון להשתמש במימי נחל פרעה )בין שכם לירדן( להקמת אזור חקלאות שלחין
ועוד.
על רקע מדיניות זו פנה וויליאמס לשלטונות המנדט הבריטי וביקש לקבל זיכיון לחציבת
גופרית ועיבודה באזור הכפר אבו מאליק )מושאבע(. בשנת 5291 הוענק לוויליאמס אישור
לערוך סקרים באזור ולאחר שהסקרים הראשונים העלו תוצאות חיוביות פנה וויליאמס
וביקש זיכיון לכריית הגופרית ועיבודה. לשם כך היה עליו להציג חישובים כלכליים
ובעיקר הוכחה להון המצוי בידיו. לאחר שהוכיח אפשרויות כלכליות, ניתן לוויליאמס
הזיכיון הראשון באוקטובר 9291, זיכיון לשלושים שנה )עד 6 אוקטובר 9591( להפיק
גופרית משטח בן כ - 061 דונם. )הזיכיון קיבל משום מה את השם "זיכיון מס 2"(.
וויליאמס, שהיה מהנדס אך גם איש עסקים, עבר לגור בעזה והקים חברת מניות בשם
מחצבות הגופרית בע"מ. החברה הוקמה ב 72 לאוגוסט 2391. הזיכיון שקיבל ממשלת
המנדט הועבר לחברה ובתמורה קיבל וויליאמס 000,6 מניות, 000,2 לא"י במזומן וכן עוד
000,21 מניות עתידיות בחברה. בסך הכל הוצאו למכירה 005,73 מניות בנות לירה ארץ
ישראלית אחת לכל מניה. וויליאמס הורשה להחזיק בידיו %05 מכלל מניות החברה
בשנתיים הראשונות לחתימת החוזה. המניות הוצאו למכירה לציבור ומרביתן, כ - %55,
ניקנו על ידי בריטים וכ - %54 ניקנו על ידי ערביי ארץ ישראל. בשלב ראשון לא הייתה
כל מעורבות יהודית במפעל אם כי יש הטוענים כי כמה מניות נרכשו על ידי יהודים.
תוך שלש שנים נמכרו מרבית המניות והמפעל יכול היה לצאת לדרך. בהון שנאסף בצורה
זו קנה וויליאמס מכונות וכלים וגייס מהנדסים ומומחים. ממערב לאתרי הכרייה הוקם
מבנה תעשייתי בן שתי קומות. הגופרית נחצבה בעבודת ידיים והועברה למבנה
בקרוניות שהוסעו בתעלות שנחפרו בין אתרי החציבה. עפרת הגופרית הועברה
למגרסות והחומר הגרוס הוצף במים. המים הגיעו מבאר עמוקה )15 מטרים( שנחפרה
בסמוך למבנה ועליה הוקם מתקן שאיבה. הגופרית הקלה יותר, שאיננה נמסה במים,
הופרדה משאר מרכיבי העפרה , נאספה, הועברה לייבוש והוכנה למשלוח. כך, באמצעים
5. 5
פשוטים יחסית, הועלה אחוז הגופרית מ 51 ל - 89 אחוז חומר, כלומר גופרית נקייה כמעט
לחלוטין. בד בבד עם הקמת המפעל השיג וויליאמס שטח נוסף , בן כ 062 דונם )זיכיון
מס. 3 ( שהוענק לחברה ב 22 לדצמבר 2391. גם זיכיון זה ניתן ל - 03 שנה. המפעל החל
להפיק גופרית בשנת 3391 ותוך זמן קצר הלכה תפוקתו וגדלה. בשלוש השנים
הראשונות, 6391-3391, הפיקו במפעל 767,5 טון גופרית שנקראה "גופרית עזה" ונמכרה
בעיקר בארץ ישראל, מצרים, יוון וסוריה וחלק אף הגיע עד הודו. ביולי 5391, עם
התבססות החברה ומכירת מרבית מניותיה לציבור, הוקמה "החברה הארץ ישראלית
למכרות גופרית בע"מ". מר רושדי א שהווה, מנכבדי העיר עזה, מונה ליושב ראש החברה
ווויליאמס, שעסק באותה העת בחיפוש מחצבים נוספים בנגב, פרש מניהול יומיומי של
החברה והפך להיות מנהלה הכללי ויועצה המקצועי. בשנת 6391 השיגה החברה זיכיון
נוסף, )זיכיון מס. 5(, על שטח של כ - 005 דונם, מדרום לשטח החציבה וכך היה בידי
07 החברה זיכיון על שטחים של כ - 1 קמ"ר. מתוכם, בשיא עבודת המפעל, טיפלו רק ב -
דונם. השגשוג הכלכלי של ארץ ישראל במחצית השניה של שנות השלושים לא פסח על
המפעל. בין השנים 6391 - 8391 ייצרו במפעל כ - 000,7 טונות גופרית שהועברה לעזה
ומשם ברכבת לחיפה. מחיר טון גופרית בשער נמל חיפה היה 51 לא"י. הכרייה ושאר
הפעולות הלא מקצועיות נעשו על ידי בדואים ופועלים מהסביבה ומעזה ובתקופות השיא
אף הועסקו פועלים שהגיעו מהחורן לעבודה במפעל.
לקראת שנת 8391 נכנסה החברה לקשיים כלכליים. עלית שכר העבודה, הצורך בכרייה
עמוקה יותר, והמחסור בחלפים הביא לצורך בהוצאות מימון גבוהות. החברה לא הייתה
יכולה לתפעל את המכרות בהון שעמד לרשותה ולכן פנתה לחפש מזומנים. תמורת
הלוואה בסך 000,01 לא"י משכנה החברה ביולי 8391 את המפעל וכן 41 דונם ו 714 מ"ר
קרקע שהיו בבעלותה לחברת "האחים סטיל" שהייתה חברה בריטית מלונדון בעלת
מעמד של חברה זרה הרשומה בארץ ישראל. חברת הגופרית התחיבה להחזיר את
המשכנתה בריבית של %7 לשנה בתשלומים חצי שנתיים. הזרמת הכספים לא הועילה
במיוחד ולכן פנתה חברת הגופרית ל"אחים סטיל" וקיבלה בערבותה במרס 9391 הלוואה
מבנק ברקליס בסך 000,5 לא"י חברת "האחים סטיל" קיבלה משכנתא על רכוש החברה
כמו גם כמה אלפי מניות שהיו ברשותו של וויליאמס. בראשית פברואר 0491 הועמד
000,02 סכום נוסף בסך 000,5 לא"י לרשות החברה ובסך הכל הועמד לרשותה סכום של
6. 6
לא"י אותם יכולה הייתה לנצל להחזר חובות ופיתוח מערכות ההפקה. הנהלת החברה
באותה העת הייתה מורכבת מליאונרד לויד וויליאמס, בנו ליאונרד צ'רלס שהיה אף הוא
מהנדס מכרות, מנהל החברה היה הבריטי תומס מפקינג פופ, עורך הדין של החברה היה
רושדי שאווה וחברים אחרים היו מהנדס נוסף בשם אדווין קוק ורואה חשבון בשם לורנס
ווטס. מזכיר החברה היה בנו האחר של וויליאמס, קלדווין.
בסוף יוני 9391 הופסקה זמנית העבודה במפעל אך העזרה הכספית אכן הועילה לזמן מה
והמפעל חזר לפעולה בינואר 0491, תוך שהוא משתמש באמצעים הפשוטים ביותר
להפקה. זאת בשל פרוץ מלחמת העולם השניה שהביאה לדרישה גוברת לגופרית אך
מאידך מנעה האפשרות להביא מכונות חדשות למפעל. בשלושת החדשים האחרונים
000,5 של שנת 1491 נחפרו בשטח הכרייה כ 24 אלף טון חומר ולמפעל הועברו למעלה מ -
טון עפרה, מהם הופקו 124 טון גופרית. המפעל מכר בתקופה זו 132 טון גופרית בעוד
שדליקה שפרצה במפעל השמידה 214 טון גופרית שהיו מוכנים למשלוח. בשלושת
החדשים שלאחר מכן, בראשית שנת 2491, הפיקו במפעל 984 טון גופרית ומכרו 214 טון
וברבע השנה שלאחר מכן הפיקו 532 טון, הצליחו להציל מכליה 771 טון גופרית מהשרפה
של נובמבר 1491 ומכרו 555 טון במחיר שהגיע עד ל - 52 לירות לטון בפתח נמל חיפה. על
אף חידוש הפעולה נתקל המפעל בקשיים נוספים. גשם עז שירד בחורף 2491 הציף את
אזור הכרייה והקשה על הפעולות באתר. מחסור בכוח אדם מיומן, שעבר לעסוק
2491 בעניינים אחרים, ועזיבתם של עובדים פשוטים רבים בתקופת הקציר של קיץ
השביתה למעשה את העבודה. שכר העבודה שעלה בעקבות האינפלציה שהתפתחה
בארץ והביקוש לידיים עובדות במחנות הצבא ובעיסוקים אחרים העיקה גם היא על
המפעל אך הבעיה הראשית הייתה עם זאת הידלדלות המכרות, לאחר שכל החומר
הקרוב לפני השטח הוסר בעבודה ידנית. היצוא לחו"ל נפגע ואף שהיו ברשות המפעל
אלפי טונות של עפרה מוכנה לעיבוד, הרי שהשווקים למכירה באזור הים התיכון נסגרו
בשל חוסר התנועה האזרחית בים והפקעת הרכבת ) דרכה נשלחה הגופרית למצרים ואף
לסוריה( לצורכי הצבא . כל הגורמים הללו הביאו להפסקת העבודה במפעל בקיץ 2491.
הניס י ו נ ו ת לחידוש כריי ת הגו פ רי ת
7. 7
צרכי המלחמה, גופרית שימשה מרכיב מרכזי בייצור חומרי נפץ, הביאו לבחינת כדאיות
המשך הכרייה לצרכים צבאיים. בסקר מקיף שערכו המומחים הגיאולוגיים של הממשל
הבריטי בארץ נקבע כי אזורי הכרייה הישנים נוצלו עד תום ולא נתגלו כל ריכוזי גופרית
חדשים. הפעלת הכרייה באמצעים מודרניים הייתה יקרה מדי ולא היה ברור כלל אם יש
עדיין מספיק עפרה בשטח. ולכן הוחלט באוקטובר 2491 לא לחדש את העבודה במפעל.
עם זאת נמשכה הפקת חול לבן במפעל, חול ששימש לייצור זכוכית.
לאחר ההחלטה להפסיק כל פעולת כרייה באתר, הועבר השטח לרשותו של חיל האוויר
המלכותי, שבנה באתר המפעל מחנה צבאי. במחנה ניבנו מבנים, דרכים, גינות, מגרש
טניס ומשטח בטון. הבתים היו מצוידים במערכת חשמל מודרנית ומערכות לאספקת
מים. בכל בית היה חדר אמבטיה ובצמוד לבתים היו גינות. נראה כי חיל האוויר הקים
כאן שיכון משפחות ולידו מצבורי תחמושת רבים. כביש בטון שחיבר את המחנה לעזה
נסלל בתקופה זו. הצבא שילם לחברה עבור השימוש בשטח סך של כ 000,5 לירות והון
החברה בציוד , עפרות וערך השטח נתן מקום למחשבה כי בתום המלחמה ניתן יהיה
להחזיר את המפעל לתפוקה מחודשת. חברת הגופרית המשיכה להתקיים אך וויליאמס
עזב אותה ועבר לעסוק בחיפוש מחצבים אחרים בנגב הדרומי. לשם כך אף הקים בית
בסמוך לטאבה שעל חוף מפרץ סואץ. הדירקטורים של חברה הגופרית היו עתה המהנדס
לורנס ווטס, מר יוסף קלרק וחמנה חליל חכים שגם שימש כמזכיר החברה שהייתה עתה
ממוקמת בחיפה, לשם עברה מעזה, מקום מושבו של וויליאמס ומטה החברה בעת
פעולתה. בסוף שנת 4491 הגישה החברה דווח על פעולותיה ובהם מכירת חלקים ומכונות
מהמפעל וכן מכירת חול לבן. עם זאת הפסדיה של החברה גדלו בשנה זו ב 870,1 לא"י,
בשל תשלום לדירקטורים, החזרי ריבית, הוצאות מכירה ועוד. סך חובות החברה בסוף
שנת 4491 היו 083,02 לא"י.
חברת האחים סטיל ביקשה לפרוש מהעסקה ולכן החליטה למכור המניות שנמסרו לה
כעירבון. בידי החברה היו 0243 מניות בנות לירה אחת כל אחת. מניות אלו, נמכרו במרס
5491 לחברת "תנובה אקספורט קואופרטיב חקלאי למכירה תוצרת העובדים בע"מ".
בהמשך רכשה החברה עוד כ - 0052 מניות ובסך הכל היו ברשות החברה 419,5 מניות או
כ - %5.51 מכלל מניות החברה. מהלך זה נתן בידי החברה )שהייתה זרוע של ההסתדרות(
אפשרות להיות מעורבת במהלך התיישבותי באזור ועל כך בהמשך. חברת הגופרית
8. 8
המשיכה לצבור הפסדים. בשנת 6491 הפסידה עוד 801,2 לירות וכלל הפסדיה עמדו על
393,32 לירות. הדירקטורים החדשים של החברה, ג'ורג' חדר וחליב נאשאשיבי ביקשו
להפעיל מחדש את המכרות אולם מומחה מטעמם שהגיע ממצרים קבע באפריל 6491 כי
כדי להפעיל את המכרות יש צורך בציוד חדש ומודרני הכולל מחפרים, מדחסים
וגנרטורים וכן קרוניות וקטרים חדשים. ארץ ישראל צרכה באותה העת כ - 005 טון
גופרית לשנה ונראה היה למומחה כי השוק העולמי יזדקק לגופרית הארץ ישראלית כל
זמן שלא התאושש מהמלחמה. סך הוצאות לקראת הפעלה נאמד ב 000,2 לירות וכיון
שסכומים אלה לא היו מצויים בידי החברה נקראו בעלי המניות להחליט בעניין. בעלי
החוב של החברה תבעו לקבל בחזרה את הלוואותיהם בצירוף ריבית ואלו נסתכמו ב -
003,81 לא"י. מצב עניינים זה לא הותיר ברירות רבות בידי הדירקטורים שלא יכלו לגייס
הון חדש ולא יכולים היו להפעיל את החברה ולכן למעשה פשטה החברה את הרגל.
הפסקת הכרייה )כזכור בקיץ 2491( היה בה, על פי תנאי הזיכיון, כדי להביא לאבדן
הזיכיון על השטח ולמעשה , עם פנוי מחנות הצבא משטח המפעל לא נשאר כל שומר על
הציוד בשטח. במוצאי יום כיפור תש"ז )אוקטובר 6491( במסגרת עליית "11 הנקודות",
עלה על הקרקע בסמוך למפעל קיבוץ בארי. הקרקע נקנתה עוד קודם לכן ונראה כי
אחזקתה של חברת "תנובה אקספורט" בחלק ממניות החברה עזר גם הוא למבצע. נראה
כי תושבי בארי השתמשו בחלק מציוד המפעל כדי לבנות את משקם והשאר נלקח על ידי
תושבי האזור. בעת מלחמת העצמאות התנהלו קרבות באזור אך לא היה כל ניסיון של
אחד מהצדדים להשתלט על מכרות הגופרית העזובים שנשארו , בעקבות הסכמי שביתת
הנשק, בידי ישראל. לאחר המלחמה הגיעו גיאולוגים ישראליים למכרות במגמה לבחון
אפשרות הפעלתם מחדש. המפקח על המכרות מטעם משרד המסחר והתעשייה בדק את
תקפות הזיכיון וטען בין השאר כי הערבים הרסו בשנת 8491 את כל מתקני החברה
בשטח. הבדיקה הגיאולוגית - כלכלית הראתה כי אין כל ערך מעשי בהפעלת מחדש של
המכרות ולכן הוזנח האזור לחלוטין. בסמוך לו הוקמה מצבת זיכרון לחיילים האוסטרלים
והניו זילנדים שלחמו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ושטח הכרייה הוכרז
כשמורת טבע בשל הצמחייה המיוחדת הנמצאת באזור. כיום רק שרידי המבנים, התעלות
וסימני הכרייה מעידים על המפעל הראשון בארץ להפקת מחצבים בארץ ישראל.
